החיים עם תסכול וחפצים בוגדניים או למה "חדר וחצי" מצחיק אותנו

*אזהרה : לכל מי שאוהב את הסדרה טור זה עלול להרוס את ההנאה. מצד שני הוא גם יכול לתת חומר למחשבה לקראת הצפייה הבאה. לשיקולכם.

המטרה היא לחשוף כמה נקודות שבהם המערכון מצליח לגעת בתת המודע הקולקטיבי ולגרום לנו לצחוק.

שולי גר לבדו. בניגוד לבימוי של מערכונים בסיטקומים משפחתיים או זוגות , או ניסיון לאלץ את הדמויות להתקל זו בזו כדי שיווצר מערכון כמו במערכוני "ספסל" לדוגמה- שולי לגמרי לבד. הוא לא צעיר, יש לו קריירה כושלת ודירה לא ממש מתוחזקת. בכך האנטי גיבור נבדל מדמויות אחרות על המסך ומזכיר לצופה את עצמו. מנוכר, ללא משפחה ללא רשת תמיכה חברית אנושית כלשהי. שולי לא סתם שולי. הוא לא מזרחי כמו התוכי ההוא והוא לא רומני כמו החבר'ה שרקדו עם נינט. הוא אשכנזי עלוב רזה עם שאיפות לא ממומשות. הוא האליטה לשעבר, שהיתה אליטה והיום היא בקושי עלה נידף אם כבר משהו – אז עלה נרדף.

אנחנו מצפים שבדירה כזו ללא כלום גם לא יקרה כלום אבל, להפתעתנו שולי נמצא בעיצומן של מערכות יחסים. עם מי? עם החפצים שסביבו. הסדרה משחזרת רגעי תסכול מוכרים לצופה מחיי היומיום שלו – הרמזור של מתחלף, המזגן שלא עובד והכלים שלא שטופים ומחברת אותנו עוד יותר למציאות שקיימת לנו מול העיניים ולא זו שחלמנו או דמיינו אותה.

ANT – תיאוריית השחקן והרשת גרסה לא מכבר, שחפצים הם שותפים שווים אם לא עליונים על בני אדם במארג החברתי. יש להם יכולת להשפיע ולכוון את מהלך היום כמו גם להכריח אותנו לשים חגורה בצפצופים טורדניים או לנסוע יותר לאט באמצעות פסי האטה. הם מלווים אותנו ומקיפים אותנו ככל שהחברה הצרכנית מקיפה אותנו.
החפצים הללו, של שולי, רובם ככולם, בוגדניים. השעון המעורר שוכח להעיר, המפתח מחליט לצאת לדייט ולהשאיר את שולי נעול לפני הופעה, המזגן ללא ממזג והמקרר במקום לקרר מנדנד שאין חומוס. במקום למלא את תפקידם היעודי בתור חפצים שהוא לעזור לשולי – הן מפנים לו עורף . הרעיון שיש להם חיים משל עצמם וחוסר שיתוף הפעולה שלהם הוא הגורם להסרת האחריות מהגיבור הטראגי ותחושת ההזדהות מצחיקה אותנו. כמה מאיתנו תרצו איחור ב"השעון לא צלצל" וכמה מאיתנו הודו ואמרו"לא כיוונתי את השעון כמו שצריך" גם אנחנו נוטים להטיל את האחריות לטעויות על מי שנמצא לידנו – גם אם הוא בסך הכל דומם.

מתנהלת תקשורת של תסכול,שקרים וחוסר הבנה. רגע, אם הוא סובב בחפצים איך יש לו יחסי תקשורת?
החפצים הללו מדובבים ומדברים כאנשים לכל דבר ולראייה הם בעלי שמות פרטיים ישראלים נפוצים ואינטרסים משל עצמם (נסיעה משותפת לחופשה בחו"ל, דייט עם מפתחה, רומן עם נציגת עירייה) לעיתים האינטרסים ברורים לשולי ולפעמים נסתרים מעניו – אבל ברור לצופה שהם שם.
החפצים כביכול תלויים בו כמנהל הבית, אבל בפועל הם מתעמרים בו. הטון דיבור של הדיאלוגים איתם אינם קומיים אלא הם מדמים שיחות יומיומיות שישראלים מנהלים עם זרים או שכנים. איזה טון זה?
תוקפני, מתנצח, רודף מלחמות כבוד או מנדנד. מותיר כמעט תמיד את הגיבור שלנו, שהצופה מזדהה איתו : מתוסכל, מובס, מבולבל – ובכך נפתר הקונפליקט. הוא עוד מעיז להתווכח להביע את עמדתו אך כמעט תמיד מובס על ידי חפץ אחד או יותר. הפרק כמעט תמיד לא מביא לפתרון ולשמחה, אלא משאיר אותנו אם התבוסה באויר. ההשלמה הזאת, מצחיקה אותנו.
תחושת ה"ככה זה בחיים" במקום לדכא אותנו – משעשעת . נותנת תחושת נחמת רבים. אנחנו מרגישים שסוף סוף מספרים לנו את האמת העצובה מצחיקה שלו על המצב הקיומי,ולדעתי המצב הקיומי הישראלי.
בדומה לטענה שטענו אסכולת פרנקפורט בנוגע לדונלד דאק המוקרן לצופים חוטף עוד ועוד מכה ללא תגובה – ובכך מחנך את הצופים לקבל את מכות בעלי ההון בשתיקה ובאיפוק – שולי מלמד אותנו שנגזר עלינו לחיות לבד בבית עם טיח מתקלף ושלג'וק שלנו יהיה חיי חברה סוערים יותר משלנו – ואל לנו לחשוב שיש לנו דרך אחרת או סיבה להתקומם.
למי נותר לו לאדם הפשוט מדירת החדר לפנות כשהוא נתקל בבעיה? מי יכול לסייע לו כשאין לו איש מסביבו? ההגיון אומר שהוא תמיד יכול לפנות אל הרשויות, מוסדות המדינה.
אך כפי שמתברר והצביע לנו החשש בבטן, הרשויות אינן שם כדי לסייע . הן מושחתות ומסורבלות ומתכחשות להיותן כאלה. במבט ראשון הן מתיימרות לסייע ולתמוך באזרח הקטן אבל באותו הזמן, בפועל, מאפשרות למאיימים עליך לפגוע בך.

לטענתי הסדרה הזאת מתמצתת את הישראליות של התקופה הנוכחית. העליבות הויכוחים הבלתי נגמרים והיאוש מהקשרים האנושיים והטכנים כולם. תחושת המלכוד היומיומית בה כל פניה חסומה והמחאה החברתית לא הצליחה בכלום "ראית כמה רעש היה? ומה קרה?! מה כלום. מה יכול לקרות" משאירה אותנו עמוק בבוץ אבל לפחות מסוגלים לצחוק על עצמנו. בתקופה כזאת- גם זה משהו. שויין.

הצעה לנופש בצפון

העיר סגרה עלי, המלחמה הכבידה עלי וזמזומי הויכוחים הפוליטים ("לשטח! חייבים לשטח את עזה" ) הלמו  ברקותיי. נזקקתי באופן דחוף לחופשה.מצאתי אותה בדמות הזדמנות של חבר טוב, שהשאיר חדר פנוי בקיבוץ להבות הבשן שליד קרית שמונה – והזמין אותי ללון בו במידה ואצטרך.הצטרכתי.

אני כותבת את הרשימה הזאת כי כשחיפשתי הפניות ומידע לאן לנסוע בצפון – לא מצאתי הרבה המלצות ולקח לי זמן לברר מה לעשות ואיך – אז אולי הרשימה הזאת תעזור לנופשים עתידיים למצוא את החופשה שלהם ביתר קלות.הנסיעה לצפון התחילה באוטובוס של אגד לקריית שמונה. 845 נוסע תוך שלוש וקצת שעות (די מהר) ומגיע לתחנה המרכזית של קרית שמונה. משם הדרך להשכרת הרכב "אלדן" די קרובה. די קרובה, אבל אני הצלחתי להסתבך. קודם כל, צריך לזכור שהיא נסגרת ב16:45 אז צריך לצאת מתל אביב לפני 13:00 בצהריים.

חוץ מזה הכתובת לא ממש ברורה (צה"ל 12) – צריך לעלות מהתחנה המרכזית לרחוב שמעליו, לפנות שמאלה, ולרדת לאורך הרחוב, בפנייה הראשונה שמאלה ואז להמשיך שוב ימינה ולמטה (לעבור את סניף הדואר) עד שרואים את הדגלים של אלדן.

באלדן היו מאוד אדיבים, ותמורת 400 שח יכלתי לקבל את הרכב ליומיים וקצת.

תקציר:

1. מסעדת תדמית
2. טבילה בירדן ליד קיבוץ נאות מרדכי
3. מסעדת UMA צומת הגומא
4. מעין כפר סאלד
5. תצפית קרן נפתלי
6. גן בוטני אגמון החולה
7. שמורת תל דן
8. המבורגר בקלומפוס

1.ארוחת צהריים אכלנו במסעדת "תדמית" בקריית שמונה (אזור תעשייה דרומי) . היא מסעדת פועלים שבה אוכלים לפי משקל, האוכל הוא של חדר אוכל – ומה שעשה לי את זה – זה האקווריומים עם הדגים הצבעוניים.

2.לחלק המעניין : איפה שוחים? על דרך 977 בין נאות מרדכי ללהבות הבשן יש פנייה ימינה לחוה. פונים ימינה ומיד עוד ימינה (כך שלא נכנסים לתוך החוה אלא עוקפים אותה מימין) ונוסעים בדרך עפר – שימו לב – שני באמפרים גדולים בדרך – אז אל תאיצו. הדרך מתעקלת ואחרי 200 מטר בארך מגלים את הירדן. חונים מתרחצים ונהנים 🙂

3.מסעדה מצויינת נוספת היא מסעדת UMA בצומת הגומא . (אומה היא בעצם חדר נוסף של מסעדת ההמבורגרים) אבל הפתיעה בסושי מצויין (cooked סלמון) הסלט  עוף ויאטנמי  היה מעט חריף מידי לטעמי (לשאר התפריט )- אבל אהבתי מאוד את המבצע שלהם – אם אתם סטודנטים – אחרי הארוחה אתם יכולים לזרוק קוביות: אם יוצא 6-6 הארוחה בחינם!

ותנחשו מה: 

 

4.בקיבוץ כפר סאלד יש מעיין עם בריכה קטנה בקוטר של 4 מטר בערך, שהקיבוץ לא מרשה להתרחץ בה. יש שני שלטים, מה שלא מפריע לצעירים לצאת ולהכנס משם עם מגבת על הכתף ובגד ים רטוב. מה שכן, כל כלבי הקיבוץ מתרחצים באגם 3 פעמים ביום. אז אם אתם מחפשים מקום נקי ומותר לרחצה, זה לא המקום. איך מוצאים את הבריכה? זה קצת מסובך.

אני קראתי על הבריכה מספר "365 מעינות" והתיאור לא היה מספיק ברור. כשנכנסים לקיבוץ צריך לעלות שמאלה לעבור את ההרחבה ולעלות עוד שמאלה לעבור בית קיבוץ שקוראים לו "פינה חמה" ולהמשיך למעלה. אז מצד שמאל רואים דרך חסומה בשרשרת ברזל. חונים את הרכב. ברגל, נכנסים ואז רואים על השביל מצד שמאל שלט "הרחצה אסורה". זה הסימן שלנו לרדת למטה דרך שביל בין צמחיה וסלעים. פונים שמאלה והבריכה שם.

עוד משהו על כפר סאלד – ישוב מאוד מוזר שבנוי על צלע הגבעה- הלינה הכפרית שלהם נקראת "הכפר" ואין שילוט למשרד קבלה שלהם.(?!) אם אתם מחפשים אותם, הם בפנייה הראשונה ימינה ואז עוד ימינה ממול  לתחנת הדלק הקטנה. חדרים נחמדים!

5.משם נסעתי לנקודת תצפית : קרן נפתלי. עברתי בדרך במצודת כ"ח – מוזיאון הרעות היה סגור אז הסתפקתי בקריאת המור"ק של הקרבות שהיו על הגבעה במלחמת העצמאות. מעניין. הנסיעה לקרן נפתלי היא בדרך עפר מאוד לא מוסדרת, הרבה בורות וחריצים בדרך – ולכן אני לא ממליצה למי שאין ג'יפ או שאין לו כוח לנהיגה אתגרית. הנהיגה קשה למעלה – וקצת התחרטתי שנכנסתי לזה. אבל ברגע שראיתי את הנוף שנפרש מהמצפור – שכחתי מהכל . התצפית היא מדהימה על כל עמק החולה, החרמון מצד שמאל, אגמון החולה ממש נפרש, ושדות העמק מרהיבים ביופיים. שווה:

6.אם כבר הזכרנו, אגמון החולה מרגיזים. גם סוגרים מוקדם (בערך ב18:00)- ממרכז המבקרים ניתן להגיע בהליכה אל הגן הבוטני החמוד, אבל לראות את האגם צריך לשכור אופניים ב50 ש"ח!  מומלץ להצטייד באופניים שלכם מראש!!

7.  לסיום :שמורת תל דן היא שמורה מקסימה שלא מקבלת את השיווק והכבוד הראוי לה. לא רק שזה מקום מקסים מלא מים ונחלים והרבה צל מצמחייה – יש שם גם אתר היסטורי מעניין שער המספר את הסיפור של ממלכת ישראל הצפונית ואת מרכז הפולחן הצפוני שהוקם שם לאחר התפצלות הממלכה. אחד האתרים היחידים בארץ מתקופה זו. מומלץ ביותר. הכניסה לשמורה היא אחרי קיבוץ דן. לא להתבלבל ולפנות לכל המוזיאונים וחנות הדגים בדרך – להמשיך ישר!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*המסעדה התאילנדית בכפר הנופש התאילנדי ליד כפר בלום פתוחה רק ללקוחות כפר הנופש

*המקומיים ממליצים על המבורגר בקלומפוס – בצומת של קיבוץ הגושרים. מתחם "גן הצפון", תחנת דלק דור-אלון על כביש 99, בין קיבוץ מעין ברוך לקיבוץ הגושרים.פתוח עד 2:00 בלילה! לקרניבורים אמיתיים !!

כנס דוקטורנטים חוקרי אינטרנט 2014

כבר כמה ימים שאני מסתובבת בעולם עם רצון עז לכתוב את חוויותיי האישיות והסובייקטיוביות מכנס הדוקטורנטים שביקרתי בו לפני כמה ימים בזמן שאתם (כנראה) הייתם בעבודה (אנשים הגונים שכמותכם) . 

אז אני אתן כמה פרטי בסיס כדי שנוכל להבין על מה אני מדברת. 

ביום שני, ה- 3.3.14 כינסו אנשי מכון Orange לחקר האינטרנט של אוניברסיטת תל אביב

(אגב, מה זה השם הזה? מה Orange בדיוק מרוויחים מהמכון לחקר האינטרנט? לא נשמע קצת שעטנז השם הזה? עוד מעט יהיה לנו מחלקת סלקום לסוציולוגיה ?? ) 

בכל אופן הם ערכו כנס מקסים ומעניין בו הם אספו דוקטורנטים מכל מיני מחלקות החל ממחשבים וכלה בתאטרון (!) שחוקרים אינטרנט במגוון הבטים. 

 

האמת שלגבי השעה קצת הצטערתי כי אני חושבת שהקהל הרחב היה שמח להשתתף עם כנס כזה היה ממשיך גם אחרי שעות העבודה.. אז למען הסדר הטוב אתם יכולים לקרוא את רשימת תקצירי ההרצאות פה. 

 

אני אתחיל בלכתוב שכנס כזה הוא מבורך וצריך לדעתי לקיים אותו על בסיס שבועי (אם לא על בסיס יומי 🙂 ) עצם ההתכנסות של כל החוקרים האלה שמסתכלים ובוחנים את אותה התופעה מכל מיני נקודות מבט – חלק מגילמן וחלק מרקאנטי, חלק מחינוך וחלק ממדעי המחשב – יש שם השראה ורעיונות חדשים והחיבור באינטרדיסציפלנריות הוא מעשיר ותורם לכולם לדעתי.

עבורי, שלא נמצאת כרגע בשום מחקר אלא נהנת להגיע לכנס כזה כמו שאחרים נהנים מהצגת תאטרון טובה או ספר טוב, היה זה כנס מצויין ומעניין. 

 

למושב הראשון לא הספקתי להגיע, אבל היום השלימו לי את הסיפור על המחקר של יעל ענבר עלפלטפורמות מימון המונים והיבטיהן החברתיים- המסקנות מחקר הן די מרגשות : הן מתייחסות ליזמים שמחפשים השקעות ברשתות למימון המונים אבל מה שהם גילו, שבמקביל לכך שהם יזמים, הם גם תומכים כלכלית בפרוייקטים אחרים. 

קבוצה מיוחדת זו של אנשים יוצרת קשרי הדדיות – זאת אומרת בודקים ומתנים את ההשקעה הכלכלית שלהם בהשקעות שביצע היזם בעבר. המעניין בהתנהגות זו היא שהיא מיוחדת לאינטרנט – אנחנו לא רואים הדדיות מהסוג הזה בעולם הלא וירטואלי. 

 

במושב השני – גיתית  בר און פתחה את הדיון על פרטיות ועל אינטרנט. גיתית הציגה דוגמאות ליחס המורכב והאמבילנטי שיש לגולשים כלפי נושא הפרטיות. מה שעניין אותי בהצגה שלה הוא חקר השיח על פרטיות בין המשתתפים בפייסבוק. אילו סטטוסים אנשים מפרסים בנושא הזה, מה  מבחינתם היא התנהגות אשר חורגת מהנורמות,ומה ההבדלים בנוגע לכך בפרסומים בקבוצות ובהעזרות בפורמט של "שאלה אנונימית" שלא הכרתי אישית. (שאלה אנונימית- קבוצות אשר המשתתפים שולחים שאלה אל מנהל הקבוצה והוא שואל בשמם את הקבוצה כשזהות השואלת נותרת אנונימית) . לדעתי, וגם אמרתי את זה בזמן הכנס לגיתית, יש כאן אתגר אמיתי להגיע לתובנות חדשות ומחדשות בתחום הזה היות ותחום הפרטיות בפייסבוק נחקר אקדמית כל כך הרבה ומכל כך הרבה זויות שצריך להתאמץ כדי למצוא משהו חדש שאפשר להגיד בנושא. נחכה ונראה. 

 

אחריה הציגה אולגה פרישמן מהפקולטה למשפטים (אמרנו אינטרדיסצפלנריות או לא אמרנו?) שחקרה והשוותה בין אתרי אינטרנט של בתי משפט שונים. 

מציגה את מאפייני האתרים של בית המשפט העליון הישראלי והאמריקאי ואחד נוסף מדרום אפריקה מבחינת קהל היעד אליו פונה האתר, רמת העיצוב והאינפורמציה אותו האתר מציג. לדעתי , ההצגה היתה קצת דלה – כששאלתי מה כל כך חשוב בהבדלים בין אתרים נאמר לי שהמחקר שלה עוסק בנושאים משפטיים רבים והפן הנוגע למחקר של אתרי האינטרנט הוא רק חלק מהמחקר. אם כך, היה שווה לציין את זה בהצגת הנושא. אמנם עיצוב אתרים הוא נושא חשוב אבל הוא לא באמת חקר אינטרנט בעיני הוא אולי מתאים יותר לתחום ה UX /UI שמתפתח בארץ ומקיים כנסים שלמים העוסקים בתחום זה או לכנס בתחום המשפטים. 

 

אשרת אילון הציגה את התזה שלה שגם היא בנושא הפרטיות ברשתות – והתמקדה (מנקודת מבט של תעשייה וניהול) במנגנונים שיוכלו לאפשר לגולשים להתמודד עם התיעוד הניצחי של הפרסום באינטרנט.הם השוו קבוצות גולשים שנשאלו לעמדתם כלפי פוסטים שפרסמו לפני שנה לעומת גולשים שנשאלו על פוסטים לפני כמה שנים. כמובן שההבדל היה מובהק. ככל שעבר הזמן – אנשים יותר התחרטו על פוסטים שפירסמו בעבר. 

מצא חן בעיני בעיקר הרעיון של פוסט עם תאריך תפוגה – בו הגולש יכול להגן על עצמו מפני התופעה של הורים שמתביישים בתמונות פרועות מימי הנעורים העליזים. עם ההתקדמות של הווטסאפ אני חושבת שגולשים נוטים פחות לפרסם על עצמם (אני לא מדברת על מה שמפרסמים עליהם) נתונים מביכים מבלי לשלוט ולכוון בדיוק מי יהיה חשוף למידע. יתכן שהמגמה הזאת תייתר את מנגנון "תאריך התפוגה" עליו דיברנו. 

 

**** כאן יצאתי להפסקת צהריים ארוכה טעימה ומעניינת***

חזרתי הישר אל מושב החינוך. 

רבקה גדות הציגה באומץ, למרות צוואר תפוס, ממצאי מחקר שבחן כיצד מושפעת למידה של ילדים מהתנסות ב"אוצרות" . לדעתי המילה "אוצרות" היא קצת גדולה מידי. הרעיון הוא שהתלמידים מקבלים משימת חקר בה הם אוספים מידע ובוחנים אותו בכלים סינכרוניים וירטואלים כמו scoopit  הרעיון הוא דווקא מעניין. ונותן מענה לביקורת הרחבה שיש כיום נגד החינוך הבית ספרי. עם זאת, אני מאמינה שלמידת חקר שכזו יכולה להיות למידה משלימה ולא עיקרית. בסופו של יום – איסוף מידע הוא לא כמו יצירת מידע . 

 

המושב האחרון שעסק באומנות היה מדהים. 

אני חייבת לציין שלהרצאה "מַ צָּ ג עַ ל הַ צָּ ג: התֵּ יַאטְ רֶ שֶ ת ומופעי רשת אחרים " של ארז מעין הגעתי עם ציפיות נמוכות. מה כבר אפשר להגיד על תאטרון ברשת ומה זה בכלל?! 

למה לעשות תאטרון ברשת אם אפשר ללכת לתאטרון ובלי עין הרע, ישראלים הולכים לתאטראות .אז זהו שזו היתה הרצאה מרתקת. יכולת ההצגה של ארז היתה פנומנלית. לא סתם הוא מצא את עצמו בפקולטה לתאטרון – לאחר התחלה בביולוגיה אם אני לא טועה.

הידעתם שהשקספיר רויאל תיאטר הציג את רומיאו וג'ולייט באמצעות ציוצים בטוויטר בהשתתפות הגולשים במשך 5 שבועות?!!144,032 גולשים עקבו אחר ההצגה הזאת.  הסיפור על ההפקה הזאת היה מדהים ופתח את היריעה ואת המחשבה לגבי היכולת של המדיום החדש הזה ליצור אמנות שמתקשרת ומרגשת ומפעילה את הצופים ואת הקהל בדרכים אחרות. עצם יכולת ההגעה לקהלים גדולים בצורה אנסכרונית הוא פשוט פותח מרחבים חדשים של אפשרויות יצירה והשראה. הבעיה היתה, שגם ארז חשב שזו הפקה מדהימה ומרוב שהוא שקע בלספר עליה פרטים זה קצת בא על חשבון שאר הצגת רעיונות המחקר והדוקטורט.אנקדוטה נוספת שלקחתי מארז היא החשיבה מחדש על מה זה הופעת לייב. 

כשאנחנו יוצאים להופעה של ריאהנה בארץ לדוגמה, אנחנו לא רואים את ריאנה ולא שומעים אותה. אנחנו מקבלים יצוג שלה על מסך וברמקולים. עד כמה זה שונה ממופע אינטרנטי שמתרחש בזמן אמת?

הייתי שמחה לשמוע הרבה יותר באריכות על הדוגמאות הנוספות שהוא נאלץ לדלג עליהן…. 

 

ההצגה הבאה היתה של גיל לייזר – שקצת התבעס ששיבצו אותו במושב הזה ולא במושב הקודם שעסק בחינוך. גיל חוקר במסגרת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן – ובעיקר בשל כך לדעתי היה עסוק בלתת היסטוריה וקונטקסט מאוד מאוד רחב על ידע מידע ולמידה בעידן הרשת. לדעתי ההקדמה היתה מאוד מעניינת ונתנה פרספקטיבה נכונה למחקר שעסק בסופו של דבר בשינוי דרכי ההוראה בכיתות העתיד והתיישנות דרכי ההוראה – אך היא גזלה זמן יקר מזמן ההצגה והתמקדה בהרבה  היסטוריה שלאו דווקא הוסיפה. ההרצאה ביקרה את החינוך והשתמשה בטענות ששמענו כבר בהרצאתו של סר קן רובינסון בטד. 

 

ההרצאה האחרונה עבורי (הייתי חייבת לעזוב את הכנס מסיבות אישיות ) היתה ההרצאה על האמנות באינטרנט של מיה. מיה אמנם חוקרת מטעם המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה כמוני, אבל מתמקדת דווקא בספרות ועולם התוכן של האמנות . המעניין הוא בגלריות הוירטואלית שהן מאתגרות את המוזיאונים והאוצרים הממסדיים שלא ממש אוהבים את הרעיון שקהל הצופים או רוכשי האמנות יכולים ליצור קשר בלתי אמצעי עם היוצרים והאמנים ולרכוש יצירות ישירות מהאומן ללא תיווך. הם "נלחמים חזרה" ומעניקים שירותי דירוג  מוניטין ומיון של יצירות בעבור תשלום. במקביל לכך אמנים מספרים שהם מקבלים השראה מהנגישות הרבה ליצירות אמנות ברשת באתרים שמציגים אמנות חזותית אך גם מוסיקה  וקולנוע vimeo (ועל תאטרון כבר דיברנו)

 

זהו – תגידו שזה לא נשמע מעניין? 

אם אתם רוצים לדון ולדבר על ועם החוקרים יש קבוצת גוגל שממשיכה את הכנס אונליין 

ולאלה שצריכים גירויים חזותיים יש גם תמונות בפייסבוק 

ברית בין הבדלים-תאטרונטו 2011

התרגשות אחזה אותי לקראת פסטיבל תאטרונטו. הקונספט של הצגת יחיד מרגש אותי מעיקרו.
הוא מונולוג ארוך, אבל הרבה יותר מזה. כיצד ניתן לשמור את הקהל מרוכז באדם אחד לאורך הצגה שלמה?
כיצד שחקן יכול לרגש ולהיות מרוכז כשהוא לבדו על הבמה – הצגה שלמה?

השאלות האלה הפכו מעניינות לי יותר בעקבות ההתנסות שלי במשחק בחוג חובבים בביקורי העיתים. העבודה על מונולוג היתה מפרכת, הפרידה מעורך שלך וכניסה לעולמה של הדמות היה מרתק ולא פשוט בכלל.

והנה, פסטיבל תאטרונטו. פסטיבל שכולו מונולוגים. אוטוביוגרפים (אדם,פולארד) ובדיוניים.
בחרתי ללכת ביום הפסטיבל הראשון אל "ברית בין הבדלים" שהציג בתאטרון הסמטה ביפו.

מגילת העצמאות מתחפשת

בדרך העליה על סמטת הדגים ביפו העתיקה, עברתי ברחבה שליד תאטרון הערבי-עברי ביפו. שם היתה חגיגה של ממש שנתנה לי תחושה של פסטיבל אמיתי. מספר גדול מאוד של מייצגי תאטרון רחוב היו פזורים ברחבה הקטנה (מה שגרם לה להיות מאוד צפופה) שכל המייצגים עסקו באותו הנושא והוא: מגילת העצמאות. כל יוצר בחר להציגה בצורה שונה ויצרתית.
מה לא עשו שם לטקסט המכונן שלנו? גיהצו אותו, תטאו מתחתיו, ניסו להתכסות בו,שיחקו בו בארגז חול, נאמו עליו – ובעיקר יצרו סאטירה ישראלית נוקבת ומעניינת. המייצגים היו כולם דינמיים ותזזיתיים שלהרגיש את כולם נעים ביחד נתן תחושה של מהומה גדולה.לדעתי הרחבה קטנה מידי לכל כך הרבה מייצגים ויש שלא קיבלו את הקשב המתאים להם בשל כך.

בעיות לוגיסטיות חלק א'

רציתי להמשיך לטפס משם אל יפו העתיקה אך הדרך היתה מגודרת והתבקשתי ללכת מסביב. הדבר עיכב אותי בהרבה בעקבות הצפיפות הגדולה – והיה מאוד לא הגיוני לוגיסטית. מה עם קצת שילוט? הכוונה? מזל שכבר הייתי בתאטרון הסמטה שהכרתי את הדרך. (ונחזור ללוגיסטיקה בהמשך)
הגעתי לתאטרון הסמטה המקסים – ונכנסנו לאולם. לפתע הכריזה אחת מעובדות הפסטיבל שיש ארבעה צופי תאטרון שאין להם מקום אז אולי הצעירים מוכנים לפנות את כיסאם ולשבת בקדמת הבמה. כמובן שמייד התנדבו ארבעה צעירים.
אך הגישה הזו מעוררת תרעומת. מספר הכיסאות ידוע מראש. מדוע למכור יותר כרטיסים מהנמצא? זו הופעת ישיבה.
מיותר לציין שהם לא הציעו לצעירים החזר תשלום או משהו. בסופו של דבר צופים הנוספים סרבו להסדר זה (ובצדק) והצעירים חזרו למקומם.

ברית בין הבדלים -חוויות

וההצגה – הפתיעה לטובה. היא לא ממש הצגת יחיד – מכוון שהשחקנית, רינת יונה גליקו , משחקת מספר דמויות כשהדמות הראשית מספרת עליה. הדמות הראשית היא ילדה בת 12 – גיל לא חד משמעי לשחקן. הוא לא קול תינוקי, אבל גם לא מתבגר מרדן. גליקו מצליחה לשכנע בגילה בצורה בה היא מספרת את החוויות ומצטטת את הסובבים אותה בקנאות ילדית.
הסיפור מעניין ומרגש. נורית הילדה שבויה בהערצה לאביה הנכה נפשית אך חזק באופיו, לעומת אמא ובעלה החדש הנורמטיבים אך לא עומדים בהבטחותיהם, ולא כנים – מה שבולט מאוד לעיניים ביקורתיות של בת 12.
הבמה עמוסה בחפצים קטנים המקדמים את הסיפור, היא משחקת בחפצים ומדברת עליהם, ואם החפצים שעל הרצפה אינם מספיקים היא שולפת חפצים נוספים מהתיק. פיזור החפצים על הרצפה הוא בעייתי לצופים שרחוקים מכדי לראותה
כך נוצר בלבול כשלא ברור לאיזה חפץ הדמות מתייחסת.אולי היה ניתן באותה המידה לתלות את החפצים על הקיר מאחוריה, כך הקהל היה יכול להיות מעורב ביחסו אל החפצים השונים.
בניגוד למשתמע בתקציר ההצגה- עיקר ההצגה אינו בבריחה מהבית אלא בסיפורים המרגשים של נורית על החוויות שלה עם אביה ועם שאר בני המשפחה. נקודת המבט וההבנה שלה את המציאות מרגש ויוצא דופן והוא הוא ההנאה הגדולה מההצגה הזאת.
מומלץ. הנה קטע מההצגה

לוגיסטיקה חלק ב'

ועוד מילה על הלוגיסטיקה של הפסטיבל. טוב, לא מילה, אלא פיסקה:

התוכניה באינטרנט: מאוד קשה למצוא מידע על הפסטיבל. חיפוש בגוגל מעלה מגוון תוצאות מפוזרות, כמה כתבות בעכבר ולינקים לתאטרון הסמטה שכשמתקשרים אליהם אינם יודעים לתת מידע על הפסטיבל. המצב כל-כך קשה עד ש בלוגר נאלץ לפרסם פוסט בעצמו על מנת לעשות סדר בבלאגן. כל כך קשה לארגן אתר מסודר לפסטיבל?!
כרטיסים: בטלפון ניתן לרכוש כרטיסים רק לימים הבאים ולא להופעות של אותו היום. למה? ככה.ניתן לקנות כרטיסים במקום. אבל איך נדע אם נשארו כרטיסים ? לא נדע. אין תקשורת בין הקופות לבין המענה הטלפוני.מה – אנחנו מתקשרים באמצעות מדורות? טלפון, אינטרנט- וכל הנהלת הפסטיבל תוכל לדעת אם נגמרו הכרטיסים או לא.
וכמובן, תספרו את הכיסאות. אל תמכרו יותר כרטיסים ממספר הכיסאות שלכם. אתם נראים תאבי בצע ונותנים טעם רע לאומנות.עוד משהו, בדוכן שבו כתוב "קופה" כדאי לציין שאין מכירת כרטיסים אלא רק חלוקת כרטיסים שהוזמנו מראש, ושאין גם שום תקשורת בין ההצגות המתקיימות "למטה" (בערבי-עברי) לבין ההצגות המתקיימות "למעלה" (בתאטרון הסמטה). אני חשבתי שאתם פסטיבל אחד. שילוט מתאים והכוונה היו חוסכים לי עמידה מרגיזה של עשר דקות בתור.

שילוט והכוונה:אין. לפחות לא מספיק. לפחות לא שאני ראיתי. היכן מתקיימת כל הצגה? איפה המוקדים השונים? ישנה מפה בדף האחורי של התוכניה המחולקת לצופים (לא יכלתם להעלות אותה לאינטרנט?!) אך אין מודיעין או מישהו שאפשר לשאול אותו להכוונה חוץ מהמאבטחים שהיו אדיבים במיוחד.

בסך הכל,

שוחרי תאטרון הם שוחרי תאטרון, האנשים הם סלחנים ואדיבים, האוירה טובה וההפקות טובות מספיק כדי לחפות על הטעויות הלוגיסטיות של הפסטיבל.
יפו היא מקסימה וכבר אמרו שאין כמוה בלילות, וכשיוצאים מהצגה משובחת והיא מתגלה ברוב הדרה – נשתכח הכל והלב מתרחב.

ההוא שדחף בתור כשחילקו את הכישרון

בעוד אני מתחבטת לאן לפנות, במה לעבוד, מה התחומים שבהם אני יכולה למצוא את עצמי, שאלות לא חדשות אצלי, אני נתקלת שוב ושוב באנשים שההסבר היחידי לכשרון המופלא שלהם הוא –

שהם פשוט דחפו בתור כשאלוהים חילק את הכישרון.
אחד מהם הוא עמירם עיני.
עמירם הוא יוצר שר ומנגן- בהרכב Amiram Inc.

חוץ מזה עמירם עיני הוא הדוגמן הישראלי הכי מצליח בעולם.
הבחור יפה בצורה בלתי רגילה וגם היום כשהוא מעל גיל 35 אפשר למצוא עבודות דוגמנות שלו למותגים כמו ורסאצ'ה ובירה בקס בפרופיל שלו.
אם זה לא מספיק, עמירם גם יודע לצייר, אם הוא היה משרבט עוד הייתי מקבלת- אבל הבחור פרסם ציורים בתערוכה בגלריה, ציורי תלת מימד מרשימים. לא יאמן.

הכרתי אותו לראשונה כשביום ראשון האחרון (6.3) חיפשתי לאן לצאת, כשפתאום הופיע השם הזה ברשימת ההופעות של קפה ביאליק.
חיפוש ביוטיוב וברשת סיפר לי שההרכב הזה היה פעיל בעיקר לפני שנה, אז הם הופיעו הרבה יותר ושחררו שיר מעולה לגלגלצ Allright , אך מאז הם התפרקו ועמירם חזר להופיע עם נגנים אחרים תחת אותו השם.

ההופעה היתה מקסימה, אווירה אינטימית של שני גיטרסיטים וכנרית – שירים מעולים ונעימים מלווים באקורדים שלפעמים מתקרבים לפלמנקו לפעמים יותר לפולק אמריקאי ובין שיר לשיר חיוך ומילה טובה.
בסוף ההופעה כשהקהל התאסף לעבר היציאה הבחנתי ברוב המוחץ של הנשים בקהל. כולן נגשו אליו כל אחת בתורה, חייכה והחמיאה – ואני מבינה כל אחת מהן.

הוא גם יודע לרקוד טנגו בחולות :

באיזשהו שלב בהופעה הוא אמר שהשיר הבא הוא התשובה לכל מי שמתרה בו לעזוב את המוסיקה ולעבוד במשהו רציני מ"9 עד 5" . ('וחוץ מדוגמנות' צעקה לו מישהי בקהל) לבסוף הוא ביקש שלא רק נעשה לייק אלא ממש נגיב על ההופעה בדף ההופעה בפייס- מה תגיד על פוסט, עמירם?

מאחלת ומאמינה שיגיע להופעות הענק שהוא מחפש.
אחח… כמה כישרון בבן אדם אחד.

ראיון איתו בNRG מלפני חצי שנה
Amiram ב-MOOMA

***

ובכלל יובל אומר שאין דבר כזה כישרון. רק עבודה קשה והתמדה.

אמירה שהיא לא פשוטה, כי היא גוזרת על מי שבוחר בחיי יצירה עבודה סיזיפית בלתי פוסקת על יצירה ולימוד.האם כולנו יכולים לעמוד בחיים קשים כאלה על מנת להנות מפירות יצירה? יש אנשים שאני מאמינה שיש להם יכולת התמדה- ואולי זה הכישרון האמיתי.

מי שמכיר את קריירת המוסיקה של יובל קרמר (מלהקת Amaseffer המצויינת)- יודע שהוא מיישם את האמירה הזאת. את זאת, ואת הסיסמא- "אם אתה עושה משהו, תעשה אותו כמו שצריך."
גם את ההופעה שהיתה לו השבוע עם ההרכב Junkie השבוע (7.3) במועדון הסאבליים הוא עשה כמו שצריך.

ההרכב הזה הוא הרכב צעיר ובועט עם תופים חזקים, חיוכים, קאברים מפתיעים וכיף גדול

יובל משתף פעולה כאן עם תום גפן -שהוא זמר מיוחד ואיש יוצא דופן (גם אם לא הייתי מכירה אותו) שהבדיחות שלו בין שיר לשיר נודדות בין בדיחות פרטיות לא מובנות למשחקי מילים קשים לפיצוח.

מהם על הבמה גם זכי,יובל תמיר,ואור  והממתק של ההופעה הזאת – היתה ללא ספק זמרת אורחת צעירה מאוד ומקסימה: עמית אשכנזי- שאי אפשר להאמין איזה קול חזק ורוקיסטי יוצא מהבחורה המתוקה הזאת. פשוט מהממת.
ההופעה היתה מלאת אנרגיות ומקפיצה הקאברים קיבלו צבע חדש והשירים המקוריים נכנסו לבטן ושימחו אותה.

אמנם כשאני כותבת על ההופעה הזאת אני מעט משוחדת מעט מתוך ההכרות האישית שלי עם תום ויובל –
אבל תסמכו עלי שאם חסר לכם קצת רוקאנדרול עם אקורדים יותר מחוספסים – בררו מתי ההופעה של ג'אנקי הקרובה למקום מגורכם.

נ.ב.
המילים של השיר On evey line נכתבו באוירה שיתופית בה גם אני (אני!) השתתפתי.
שורה אחת שם- שלי. שלא תגידו שלא ידעתם.

כמה את מדברת! או ביקורת על גיא אוני

זכרתי את ההמלצה של רותם מימון והלכתי לראות את הסרט גיא אוני (לא "גאוני" – כמו שכולם שומעים בפעם הראשונה …)
רותם הזכיר שזה הפצה עצמית לסינמטקים בלבד וכל ההכנסות קודש להפקת הסרט! יצירה ישראלית אמיתית!

הסרט הוא סרט מיוחד בלי צל של ספק. משוחק ומצולם מצויין ואפיון התקופה שכנע אותי מאוד.
שני דברים בלטו לי מאוד לאורך כל הסרט:

דיבור

אחרי שמתרגלים למגוון השפות, בשונה מסרטים אמריקאים בהם גם חייזרים וגם צרפתים וכל יצור באשר הוא מדברים אנגלית שוטפת – כאן אם אתה פולני אתה תדבר יידיש ואם אתה ערבי אתה תדבר ערבית עותמאני ידבר תורכית ובריטי ידבר בריטית.
מגוון השפות שנחשפים אליו בסרט הזה מוסיף ומעשיר את הצפיה, תורם להבנת המרקם החברתי העשיר שהיה כאן טרם מדינת ישראל (כמו שפאניה אומרת "אמרו לנו שפלשתינה היא ארץ ריקה ומסתבר שיש כאן אנשים ").

אחרי שהתרגלנו פתאום שמים לב, שהם לא מדברים. כמעט כל הסרט, הארועים המרכזיים נעשים ללא דיבור. הם אנשי עשיה.
לא אנשי התפלספות. תשוו את זה לפטפטת הבלתי פוסקת שאנחנו רגילים אליה מריאלטים עכשיוים, מהרדיו והטלויזיה שלנו ותקבלו צליל לא מוכר ומשונה של שקט.
החיים שלי אישית מוקפים במילים, מה שאני לא אומרת אני חושבת מה שאני לא חושבת אני כותבת או קוראת או שומעת- מילים זורמות אלי בלי הפסקה ומקיפות אותי .
בגיא אוני – לא. אומנם זה לא סרט אילם, אבל הוא לא מתרחק משם. הם מדברים כשיש להם משהו חשוב לומר וגם אז רוב המסר הוא בסאס טקסט- במבט, בטון, בגוף.
קשה לעכל סרט כל כך שקט, אך שהוא מלווה בהרבה עשייה זה יוצר חויה מיוחדת במינה, ונתן לי לחשוב, אולי לא צריך לדבר כל כך הרבה. אולי מי שמדבר הרבה עושה פחות, ומי שעושה יותר מדבר פחות – כאמרת הפתגמים הישנים…

קאט

הקאטים בסרט, חדים ומעיפים. הסצנה לא נסגרת, לא דועכת לאיטה. פשוט קופצת למקום אחר בתאורה אחרת לגמרי.
היית בתוך הבית בקידוש של יום שישי, מבטים … -בום- אתה בחוץ גורר סלעים ממקום למקום. אין המשכיות ברורה בין קטע לקטע, ולי זה גרם תחושת התעוררות מיידית לכל סצנה וסצנה ומצד שני תחושה של ריאליזם שבו אנחנו מביטים על מציאות שלמה בחלקים כשכל פעם מתגלה חלון אחר. הופ אנחנו בבית התורכי. בום אנחנו מתחת לעץ עם האח המשוגע.
הקאטים החזקים עלולים גם קצת לעשות קצת סחרחורת אולי זה חלק מהעיניין.

(האח המשוגע, דמות קצת שולית, למי שמתכנן לראות – אל תצפו שהוא יקדם או ישתתף איכשהו בעלילה. הוא חלק מהרקע.
עץ+הרים+אח משוגע. אני חושבת שכל תפקידו בסרט הוא לספר עוד פרט על פאניה. )

תמר אלקן מדהימה בעיני. היא עושה את הסרט. היא מאוד מאוד משכנעת, רגישה, עדינה ועם זאת חזקה, מלאת ניואנסים ויצרת אמפטיה בצופה. שחקנית מעולה. ומתאימה לפאניה. הייתי שמחה לראות אותה גם מתבגרת בסרט אולי אם איזה צלקת או קמטים להראות שהיא לא אותה הנערה הגלותית. הגלביה הערבית שאיתה היא מסתובבת מצליחה להעביר את התחושה – אך לא מספיק.

בקיצור, אם אתם מעידים על עצמכם שתוכלו להתמודד עם סרט לא אמריקאי, לא מפוטפט עם קאטים חזקים ונופים ישראלים בתוליים ומקסימים – גררו עצמכם לסנמטק…

אריק חוזר מהמסע

אוי אריק כמה התגעגעתי.

בחדר שלי התנגנה השורה "הארון שלך מלא נעליים, ללא הבדלי צבע, גזע, דת, מין ומידה,אבל את חייבת עוד זוג אחד עקב אדום- ט"ו בשבטי סטייל" השורה עלתה וליטפה אותי, הזכירה לי שאני חייבת להתעדכן בשיר החדש במסע שלו.

כן, אריק ברמן חזר וכמו תמיד בהצהרות ובאמירה אומנותית יחודית רק לו. למה כמו תמיד? אתם שואלים?

איזה עוד אמן קרא לאלבום הבכורה שלו I כי הסביר שזה רק הראשון מיני רבים והוא רק מתחיל. ואכן אחרי זמן לא רב מפרסם את האלבום II ? (מתוכו השיר "כמובן אם את נופלת" שממנו השורה המדוברת- חבל שהבלוג לא יכול להעביר את הלחן המשוחק של השורה הזו..)

הפרויקט הבא שלו, קצת פחות מוכר היה "הקלטות המרתף" שכשמו כן הוא , שירים עדינים ושקטים שנכתבו בפרוייקט מרתוני בבת אחת.

הרוח היצרתית של אריק לא שקטה. היא קראה לו לצאת למרחקים אל המסע שהוא מספר שחלם לצאת אליו עוד בנעוריו.
הוא יצא ואני נשארתי להתרפק על משחקי מילים שהבנתי רק בפעם החמישית ששמעתי את השירים. (מה? השיר עם החתולים הוא על דוד המלך?! – "אוריה חוזר הביתה")

המסע

נסע לארה"ב, חזר מהמסע עם אלבום מרובע (!!) ואתר יפיפה.
אריק, או בוני האתר שלו, הבינו שדברים טובים שווה לחכות להם, ואת השירים החדשים שווה לשמוע כמו שלוגמים וויסקי, לאט לאט.
באתר שלו ישנו מסלול ומספרים נעולים. בכל שבוע המספר הופך לעוד שיר שאפשר לשמוע, לראות קליפ, ותמונות. במרכז המסך שעון ענק המגדיל את הציפייה לשיר הבא שישתחרר. נכון לכתיבת פוסט זה משוחררים שם שני שירים והם ממשיכים את הקול הבלוזי שלו הליווי הצ'לואי והחמימות המצמררת שיש רק לשירים שלו.

ולסיום אנקדוטה משעשעת: איך נודע לי שאריק חזר?
שמעתי ראיון איתו ברדיו שהיה פתוח בחנות הכל בדולר בדיזנגוף סנטר בו הוא דיבר בין השאר על חשיבות החזרת כבודה של המוסיקה ה"מערבית" בארץ, לתת לה גם השקעה ותשומת לב, בנוסף לתשומת לב שמקבלת המוסיקה הים תיכונית. זה שהמוסיקה הזו מצליחה זה מעולה, הוא אומר, אבל אולי יש גם מקום לעוד סגננות…

חייכתי וחזרתי הביתה למצוא אותו.
אז אריק, וולקאם הום!

וינסנט וטוהר הגזע

לנעה

מחשבות בעקבות הסרט "וינסנט רוצה לים"

70 שנה חלפו, וגרמניה השתחררה מתיאוריות טוהר הגזע הנאציות, ומתוכנית האותנסיה כעת היא בשלה ליצור סרט חביב ומתקתק על נער יפה ומקסים הלוקה בתסמונת טורט שהפרדה מאימו האהובה קשה עליו.

וינסנט לא חי בתקופה הנאצית למזלו, ולכן לא נשלח לתאי גזים,
אבל נשלח על ידי אביו המתכחש אליו למוסד לחולי נפש, מוסד מטופח אך בעצם לא באמת מכיל. בתחילת הסרט לא נראתה סצנה אחת לרפואה (תרתי משמע) של טיפול קבוצתי או אישי (סצנות שהיו מרכזיות בסרט 'נערה בהפרעה') הקבלה שלו אל המוסד אינה נעשת על ידי הצוות אלא על ידי מטופלים אחרים, וכך הוא מכיר את חברתו החדשה ואת השותף לחדר. מנהלת בית החולים היא דמות מוזרה, בעיני לא כתובה היטב, מצטיירת כדמות לא אתית (הנותנת לעברה האישי ורגשותיה להפריע לטיפול) מבולבלת (שוכחת תיקים ומפתחות) וחסרת ביטחון ("אני חרא של פסיכולוגית") נראה שרוב תפקידה בסרט הוא להיות קונטרה לאבא ולחנך אותו לעבר השינוי.
המצוקה שלו מול חוסר קבלת הפנים של השותף לחדר מתקבלת במשיכת כתף וטריקת דלת. גם כן קבלת פנים.

מאותו רגע בסרט יש תחושה של מסיבת פיג'מות כשההורים לא נמצאים. כמובן זה קצת מפחיד, לפעמים יש חוסר שליטה, אבל רוב הזמן זה השתוללות ושמחת נעורים.
החברה האנורקסית מחליטה לגנוב את רכב המנהלת ועושה את זה בקלות מפתיעה, והופ
הם כבר בדרכים.

הנוף עוצר נשימה ותופס מקום של ממש בסרט כמו שסבתא שלי ז"ל כתבה – בטיול חזרה בגרמניה של 77 , לאחר שאחותה ואמה לא שרדו את השואה,
"והארץ, ימח שמם, נהדרת, מלאה מפלים ומדשאות הרים מושלגים ויופי ככל שהעין משגת"

החבורה העליזה (וינסנט החברה והשותף) מתרוצצים בהרים כמו היו היידי בת ההרים.
מדגמנים לנו חופש ומזכירים לנו שאם להם מותר להשתחרר ולהנות מרביצה בדשא,
בטוח שגם לנו מותר- ממש עשו לי חשק להצטרף אליהם.

הסרט מתמקד בקשר שנובט בין וינסנט לבחורה האנורקסית. קשר בעל התחלה מבטיחה אך ללא יכולת אמיתית להתממש בעקבות מחלות הנפש של שניהם.
מעניינת גם ההסתכלות שלהם אחד על השני כנפגע נפש אחד אל רעהו, וינסנט לא מבין מה הבעיה של האנורקסית פשוט לאכול, בעוד שהיא מסתקרנת איך זה מרגיש כשמגיע התקף.

אני חושבת שוינסנט מעלה שאלות הקשורות במוסדות סגורים בכלל, האם הם נחוצים, האם הם נועדו כדי להסתיר את פגועי הנפש מאלה שנחשבים נורמלים על מנת להקל עליהם, להחביא אותם מפנינו? האם אנחנו סוגרים אותם במוסד עבורם או עבורינו?
האם ניסינו באמת לשלב אותם ולקבל אותם כמות שהם? לתת להם הזדמנות שילוב אמיתית ביננו?

לסיכום, אם תהיתם איך מרגיש להיות עם טורט, אז לוינסנט יש כמה תשובות לאורך הסרט:
כשהתקף מגיע הוא מרגיש זחל זוחל לו ליד הריאות כמו תחילת התעטשות (ובלתי נשלט כמוהו)בגלל שיש לו ליצן שמחרבן לו על העצבים במוח…

מה אנחנו צריכים ממנהיג?

מחשבות על הסרט "נאום המלך":
מה אנחנו צריכים ממנהיג? שיהיה יפה? (שום מילה על גנץ), שיהיה יצוגי ועובר מסך (ביבי?), שיהיה איש מוסרי מכבד ושומר חוק (שלא כמו נשיאנו לשעבר)
לפי יוצרי הסרט, העם האנגלי צריך מנהיג שירגיע אותם בשעת צרה, יברך אותם בחגים ויחזק את ידיהם בפרוץ מלחמה.
כמו מלחמת העולם השנייה למשל.
במהלך הסרט, המועמד למלוכה לא מעורב בשום החלטה, בשום דיון, בשום צעד פוליטי (והוא גם מתלונן על כך) אך עדיין חשיבותו לציבור היא עצומה.
המצאת הרדיו מוסיפה פן ביצועי לתפקידו הסמלי והוא מתבקש לא רק להיות ולהיות יצוגי, אלא גם ממש לדבר על העם.
להרגיע אותם. אבל מה, זה הדבר היחיד שבן המלוכה שלנו לא מצליח לעשות.
גיבור הסרט לא עוצר לרגע ואומר, בסך הכל אני נואם. אז שיהיה נאום קצר וקצת מגומגם. אז מה.
חשיבות הנאום בסרט מוצגת כראשונה במעלה היא היא המרכז בתפקיד המנהיג. מזכיר לנו היום את השפעת התקשורת על ההמונים, לא המציאות היא המרכז אלא הצורה בה מוסרים לנו אותה ומפרשים לנו אותה על ידי השולטים בחברה.
הנסיך/מלך סובל ומתפתל תחת עול הנאום הקשה שלו ונלחם בו מלחמת חורמה. מלחמה שהופכת להיות הרבה יותר מחוייכת כשמצטרף המטפל בדיבור הרגיש והחיובי, שלראשונה בחייו פונה אל האדם שבו לפני שהוא פונה אל הכתר שנמצא או לא על ראשו.

כל עניין המועמדות למלוכה גם הוא מעניין. עוד בחייו של אביו הוא נמצא במתח מה יהיה אם יבחר לרשת את הכתר.
הוא הבן השני וצפוי לרשת את הכתר רק בעקבות הסתבכות אחיו. לכאורה, היה יכול לוותר על הכתר כמו אחיו, או לפעול למען שכנוע אחיו הבכור להשאר המלך (אחיו מלך 11 חודשים) בו זמנית אנחנו רואים אותו מתלונן וכואב את מחיר תפקיד המלוכה, אך גם חותר ועומל על מנת להגיע אליו.
גורם לי לחשוב על שתי מסקנות: האחת, הקבעון המחשבתי אל דרך מסויימת יכולה לגרום לנו להרבה כאב וסבל. השניה, אנחנו צריכים לתת לעצמנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות. התפקיד הוא קשה אך הוא יכול לו. וכמו צ'רצ'יל וכמו משה אבינו וכמו יונה הנביא, לאחר סירוב ותחבוטי נפש – הוא מולך ביד רמה בלי או עם נאום.

אנחנו צריכים מנהיג שמושא ההתיחסות הראשון שלו הוא העם וצרכיו. אם מה שמרגיע את העם ונותן לו תחושת ביטחון הוא נאום בערב חג המולד – על המנהיג לספק זאת. גם במחיר של סבל, השפלה והשקעה ארוכה.
המנהיג שאני חושבת שאנחנו צריכים הוא מנהיג שהמיקוד הראשון שלו הוא העם, ואנחנו, העם היושב בציון, לא צריך נאומים,
צריך תוכנית פעולה מסודרת בעלת אופק חשיבה ארוך ומתוכנן, שיחזיר לנו את האמון במנהיגים באשר הם.

סלונה- יפו

ערב שלישי ויצאנו מגראג' גשר. איזה תרבותיים אנחנו.
קיבלנו כרטיסים חינם ונהנו מבכורה של תאטרון דימונה בהצגה צירי דגים. תענוג של הצגה. מומלצת מאוד מאוד.

בכל אופן, חיפשנו איפה לשתות משהו כדי להעביר חוויות של הצגה וגם לציין איזו יומולדת שמסתמנת לה בקרב אחת מהמשתתפות.
הגענו לפאב שני צעדים מתאטרון גשר בשם "סלונה".
סלונה הוא פאב ענק ומיוחד. הוא באמת סלון, מרוהט כולו בכורסאות נמוכות שלקוחות מהסלון שהיה לנו בבית לפני 20 שנה.
כל הכורסאות מסודרות במעגל אחד גדול כך שבעצם כל יושבי הפאב יושבים יחד באותו הסלון.
התאורה מדהימה ומובילה אותה נברשת ענננננננננקית העשוייה להפתעתנו מ… ליפה! פשוט יפיפה.

הגענו להופעה של זמרת ששרה קאברים לקלאסיקות רוק, היא היתה במרחק של 20 מטר מאיתנו כך שיכולנו להנות מהמוסיקה תוך שיחה, ולגימה מכוס יין. היין היה טוב, ולמרות שהזהירו אותנו מאיכות האוכל, הנאצ'וס (דוריטוס) המוקרמים בגבנצ היו מדליקים לגמרי.

האוירה מעולה, האוכלוסיה טובה, הרגשה באמת ביתית ולא של פאב מנוכר. כשרצינו לעשן יצאנו עם כל באי הפאב החוצה שם חיכו לנו שולחנות קטנים וספת נדנדה.
לסיכום,
מומלץ.

סלונה רח' תרצה 17, יפו

האתר של סלונה