כשמדברים על זיכרון קולקטיבי, מדברים בדרך כלל על האזעקות של מלחמת יום כיפור, או על "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" או להבדיל אלפי הבדלות על "ים של דמעות" בגופיה שחורה.
מדברים על זיכרון אחד של קבוצה שלמה, בדרך כלל מגובה או משודר על ידי כל התקשורת, עד שאנחנו לא זוכרים אם היינו אלה שהיינו שם או שראינו כתבת ארכיון. לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על כל ההשפעה של המדיה שאני צורכת. כל-כך הרבה נכתב ונאמר לגבי זה, כולנו יודעים, כולנו מפוקחים, יודעים להעביר כשיש פרסומות ולהתקין אד בלוק לדפדפן.
רק שלאחרונה שמתי-לב, שלא רק שיש לנו זיכרון קולקטיבי, יש לנו מוזיקה קולקטיבית. לפחות לאנשים בני גילי.
כשאני רואה אוטובוס עולה לי השיר
– הנה דוגמא לפרסומת שהצליחה להתפס טוב טוב בזיכרון שלי.
כשנראה שמישהו רץ או סתם מתעמל מתחרה תמיד יהיה את
אם זה לקראת קו הסיום יהיה לנו את
כשמישהו יחליף או יוריד חולצה נזמזם לו
קוקר הזה נולד ב-1944 הוא מבוגר יותר מההורים שלי. מה לי ולו? כמה מהר תיכנתו אותי ?וזה בדיוק העיניין, מה לי וליוצרים האלה שהם אפילו לא מתקופתי.
כמה ג'יגהבייט של סרטים ושירים נשמרו בראש שלי במהלך חיי והשפיעו על כל ניתוח שלי של המציאות – כמה מהמחשבות שלי הן שלי וכמה הן מושפעות הוליווד?
כנראה שכולן. רגב אמר שאי אפשר להפריד את האדם מהתרבות שלו שזה כמו לנסות להוציא את האדמה מהבוץ או משהו כזה.
זה עובד גם הפוך- עוד מישהו חוץ ממני נזכר ב"קומדי סטור" כשהוא שומע את:
ברור שלכל אחד יש את הפסקול שלו של השירים שמזכירים לו חוויות שהן רק שלו. השיר ברדיו שמזכיר חבר שכבר שכחת… רק שיש רגעים – שכולם מסביבך יחשבו בדיוק על אותו השיר ברגע מסויים. האנשים שהצליחו ליצור את החיבור הזה בתודעה של כולנו – יכולים לספור את המזומנים בנחת.
שמתם לב שכמעט כל השירים הם משנות השמונים?
שנות האלפיים והאלפיים ועשר- ועולם המוזיקה הופך להיות יותר ויותר מופרד ומפולג לז'אנרים ותת ז'אנרים – אמנם יש להיטים גם היום- אבל איכשהו יש לי תחושה (לא בדקתי את זה מספרית) שזה לא אותם המימדים של הסטארים הגדולים בסוף המאה הקודמת…
מה אתם אומרים?
איזה שיר שכחתי?
מחשבות וחיות אחרות 