החיים עם תסכול וחפצים בוגדניים או למה "חדר וחצי" מצחיק אותנו

*אזהרה : לכל מי שאוהב את הסדרה טור זה עלול להרוס את ההנאה. מצד שני הוא גם יכול לתת חומר למחשבה לקראת הצפייה הבאה. לשיקולכם.

המטרה היא לחשוף כמה נקודות שבהם המערכון מצליח לגעת בתת המודע הקולקטיבי ולגרום לנו לצחוק.

שולי גר לבדו. בניגוד לבימוי של מערכונים בסיטקומים משפחתיים או זוגות , או ניסיון לאלץ את הדמויות להתקל זו בזו כדי שיווצר מערכון כמו במערכוני "ספסל" לדוגמה- שולי לגמרי לבד. הוא לא צעיר, יש לו קריירה כושלת ודירה לא ממש מתוחזקת. בכך האנטי גיבור נבדל מדמויות אחרות על המסך ומזכיר לצופה את עצמו. מנוכר, ללא משפחה ללא רשת תמיכה חברית אנושית כלשהי. שולי לא סתם שולי. הוא לא מזרחי כמו התוכי ההוא והוא לא רומני כמו החבר'ה שרקדו עם נינט. הוא אשכנזי עלוב רזה עם שאיפות לא ממומשות. הוא האליטה לשעבר, שהיתה אליטה והיום היא בקושי עלה נידף אם כבר משהו – אז עלה נרדף.

אנחנו מצפים שבדירה כזו ללא כלום גם לא יקרה כלום אבל, להפתעתנו שולי נמצא בעיצומן של מערכות יחסים. עם מי? עם החפצים שסביבו. הסדרה משחזרת רגעי תסכול מוכרים לצופה מחיי היומיום שלו – הרמזור של מתחלף, המזגן שלא עובד והכלים שלא שטופים ומחברת אותנו עוד יותר למציאות שקיימת לנו מול העיניים ולא זו שחלמנו או דמיינו אותה.

ANT – תיאוריית השחקן והרשת גרסה לא מכבר, שחפצים הם שותפים שווים אם לא עליונים על בני אדם במארג החברתי. יש להם יכולת להשפיע ולכוון את מהלך היום כמו גם להכריח אותנו לשים חגורה בצפצופים טורדניים או לנסוע יותר לאט באמצעות פסי האטה. הם מלווים אותנו ומקיפים אותנו ככל שהחברה הצרכנית מקיפה אותנו.
החפצים הללו, של שולי, רובם ככולם, בוגדניים. השעון המעורר שוכח להעיר, המפתח מחליט לצאת לדייט ולהשאיר את שולי נעול לפני הופעה, המזגן ללא ממזג והמקרר במקום לקרר מנדנד שאין חומוס. במקום למלא את תפקידם היעודי בתור חפצים שהוא לעזור לשולי – הן מפנים לו עורף . הרעיון שיש להם חיים משל עצמם וחוסר שיתוף הפעולה שלהם הוא הגורם להסרת האחריות מהגיבור הטראגי ותחושת ההזדהות מצחיקה אותנו. כמה מאיתנו תרצו איחור ב"השעון לא צלצל" וכמה מאיתנו הודו ואמרו"לא כיוונתי את השעון כמו שצריך" גם אנחנו נוטים להטיל את האחריות לטעויות על מי שנמצא לידנו – גם אם הוא בסך הכל דומם.

מתנהלת תקשורת של תסכול,שקרים וחוסר הבנה. רגע, אם הוא סובב בחפצים איך יש לו יחסי תקשורת?
החפצים הללו מדובבים ומדברים כאנשים לכל דבר ולראייה הם בעלי שמות פרטיים ישראלים נפוצים ואינטרסים משל עצמם (נסיעה משותפת לחופשה בחו"ל, דייט עם מפתחה, רומן עם נציגת עירייה) לעיתים האינטרסים ברורים לשולי ולפעמים נסתרים מעניו – אבל ברור לצופה שהם שם.
החפצים כביכול תלויים בו כמנהל הבית, אבל בפועל הם מתעמרים בו. הטון דיבור של הדיאלוגים איתם אינם קומיים אלא הם מדמים שיחות יומיומיות שישראלים מנהלים עם זרים או שכנים. איזה טון זה?
תוקפני, מתנצח, רודף מלחמות כבוד או מנדנד. מותיר כמעט תמיד את הגיבור שלנו, שהצופה מזדהה איתו : מתוסכל, מובס, מבולבל – ובכך נפתר הקונפליקט. הוא עוד מעיז להתווכח להביע את עמדתו אך כמעט תמיד מובס על ידי חפץ אחד או יותר. הפרק כמעט תמיד לא מביא לפתרון ולשמחה, אלא משאיר אותנו אם התבוסה באויר. ההשלמה הזאת, מצחיקה אותנו.
תחושת ה"ככה זה בחיים" במקום לדכא אותנו – משעשעת . נותנת תחושת נחמת רבים. אנחנו מרגישים שסוף סוף מספרים לנו את האמת העצובה מצחיקה שלו על המצב הקיומי,ולדעתי המצב הקיומי הישראלי.
בדומה לטענה שטענו אסכולת פרנקפורט בנוגע לדונלד דאק המוקרן לצופים חוטף עוד ועוד מכה ללא תגובה – ובכך מחנך את הצופים לקבל את מכות בעלי ההון בשתיקה ובאיפוק – שולי מלמד אותנו שנגזר עלינו לחיות לבד בבית עם טיח מתקלף ושלג'וק שלנו יהיה חיי חברה סוערים יותר משלנו – ואל לנו לחשוב שיש לנו דרך אחרת או סיבה להתקומם.
למי נותר לו לאדם הפשוט מדירת החדר לפנות כשהוא נתקל בבעיה? מי יכול לסייע לו כשאין לו איש מסביבו? ההגיון אומר שהוא תמיד יכול לפנות אל הרשויות, מוסדות המדינה.
אך כפי שמתברר והצביע לנו החשש בבטן, הרשויות אינן שם כדי לסייע . הן מושחתות ומסורבלות ומתכחשות להיותן כאלה. במבט ראשון הן מתיימרות לסייע ולתמוך באזרח הקטן אבל באותו הזמן, בפועל, מאפשרות למאיימים עליך לפגוע בך.

לטענתי הסדרה הזאת מתמצתת את הישראליות של התקופה הנוכחית. העליבות הויכוחים הבלתי נגמרים והיאוש מהקשרים האנושיים והטכנים כולם. תחושת המלכוד היומיומית בה כל פניה חסומה והמחאה החברתית לא הצליחה בכלום "ראית כמה רעש היה? ומה קרה?! מה כלום. מה יכול לקרות" משאירה אותנו עמוק בבוץ אבל לפחות מסוגלים לצחוק על עצמנו. בתקופה כזאת- גם זה משהו. שויין.

מודעות פרסומת

הצעה לנופש בצפון

העיר סגרה עלי, המלחמה הכבידה עלי וזמזומי הויכוחים הפוליטים ("לשטח! חייבים לשטח את עזה" ) הלמו  ברקותיי. נזקקתי באופן דחוף לחופשה.מצאתי אותה בדמות הזדמנות של חבר טוב, שהשאיר חדר פנוי בקיבוץ להבות הבשן שליד קרית שמונה – והזמין אותי ללון בו במידה ואצטרך.הצטרכתי.

אני כותבת את הרשימה הזאת כי כשחיפשתי הפניות ומידע לאן לנסוע בצפון – לא מצאתי הרבה המלצות ולקח לי זמן לברר מה לעשות ואיך – אז אולי הרשימה הזאת תעזור לנופשים עתידיים למצוא את החופשה שלהם ביתר קלות.הנסיעה לצפון התחילה באוטובוס של אגד לקריית שמונה. 845 נוסע תוך שלוש וקצת שעות (די מהר) ומגיע לתחנה המרכזית של קרית שמונה. משם הדרך להשכרת הרכב "אלדן" די קרובה. די קרובה, אבל אני הצלחתי להסתבך. קודם כל, צריך לזכור שהיא נסגרת ב16:45 אז צריך לצאת מתל אביב לפני 13:00 בצהריים.

חוץ מזה הכתובת לא ממש ברורה (צה"ל 12) – צריך לעלות מהתחנה המרכזית לרחוב שמעליו, לפנות שמאלה, ולרדת לאורך הרחוב, בפנייה הראשונה שמאלה ואז להמשיך שוב ימינה ולמטה (לעבור את סניף הדואר) עד שרואים את הדגלים של אלדן.

באלדן היו מאוד אדיבים, ותמורת 400 שח יכלתי לקבל את הרכב ליומיים וקצת.

תקציר:

  1. מסעדת תדמית
  2. טבילה בירדן ליד קיבוץ נאות מרדכי
  3. מסעדת UMA צומת הגומא
  4. מעין כפר סאלד
  5. תצפית קרן נפתלי
  6. גן בוטני אגמון החולה
  7. שמורת תל דן
  8. המבורגר בקלומפוס

1.ארוחת צהריים אכלנו במסעדת "תדמית" בקריית שמונה (אזור תעשייה דרומי) . היא מסעדת פועלים שבה אוכלים לפי משקל, האוכל הוא של חדר אוכל – ומה שעשה לי את זה – זה האקווריומים עם הדגים הצבעוניים.

2014-07-28 13.27.46

2.לחלק המעניין : איפה שוחים? על דרך 977 בין נאות מרדכי ללהבות הבשן יש פנייה ימינה לחוה. פונים ימינה ומיד עוד ימינה (כך שלא נכנסים לתוך החוה אלא עוקפים אותה מימין) ונוסעים בדרך עפר – שימו לב – שני באמפרים גדולים בדרך – אז אל תאיצו. הדרך מתעקלת ואחרי 200 מטר בארך מגלים את הירדן. חונים מתרחצים ונהנים 🙂

2014-07-28 16.50.09

3.מסעדה מצויינת נוספת היא מסעדת UMA בצומת הגומא . (אומה היא בעצם חדר נוסף של מסעדת ההמבורגרים) אבל הפתיעה בסושי מצויין (cooked סלמון) הסלט  עוף ויאטנמי  היה מעט חריף מידי לטעמי (לשאר התפריט )- אבל אהבתי מאוד את המבצע שלהם – אם אתם סטודנטים – אחרי הארוחה אתם יכולים לזרוק קוביות: אם יוצא 6-6 הארוחה בחינם!

ותנחשו מה: 2014-07-29 16.19.16

 

2014-07-29 15.53.30

4.בקיבוץ כפר סאלד יש מעיין עם בריכה קטנה בקוטר של 4 מטר בערך, שהקיבוץ לא מרשה להתרחץ בה. יש שני שלטים, מה שלא מפריע לצעירים לצאת ולהכנס משם עם מגבת על הכתף ובגד ים רטוב. מה שכן, כל כלבי הקיבוץ מתרחצים באגם 3 פעמים ביום. אז אם אתם מחפשים מקום נקי ומותר לרחצה, זה לא המקום. איך מוצאים את הבריכה? זה קצת מסובך.

אני קראתי על הבריכה מספר "365 מעינות" והתיאור לא היה מספיק ברור. כשנכנסים לקיבוץ צריך לעלות שמאלה לעבור את ההרחבה ולעלות עוד שמאלה לעבור בית קיבוץ שקוראים לו "פינה חמה" ולהמשיך למעלה. אז מצד שמאל רואים דרך חסומה בשרשרת ברזל. חונים את הרכב. ברגל, נכנסים ואז רואים על השביל מצד שמאל שלט "הרחצה אסורה". זה הסימן שלנו לרדת למטה דרך שביל בין צמחיה וסלעים. פונים שמאלה והבריכה שם.

עוד משהו על כפר סאלד – ישוב מאוד מוזר שבנוי על צלע הגבעה- הלינה הכפרית שלהם נקראת "הכפר" ואין שילוט למשרד קבלה שלהם.(?!) אם אתם מחפשים אותם, הם בפנייה הראשונה ימינה ואז עוד ימינה ממול  לתחנת הדלק הקטנה. חדרים נחמדים!

2014-07-29 13.27.12

5.משם נסעתי לנקודת תצפית : קרן נפתלי. עברתי בדרך במצודת כ"ח – מוזיאון הרעות היה סגור אז הסתפקתי בקריאת המור"ק של הקרבות שהיו על הגבעה במלחמת העצמאות. מעניין. הנסיעה לקרן נפתלי היא בדרך עפר מאוד לא מוסדרת, הרבה בורות וחריצים בדרך – ולכן אני לא ממליצה למי שאין ג'יפ או שאין לו כוח לנהיגה אתגרית. הנהיגה קשה למעלה – וקצת התחרטתי שנכנסתי לזה. אבל ברגע שראיתי את הנוף שנפרש מהמצפור – שכחתי מהכל . התצפית היא מדהימה על כל עמק החולה, החרמון מצד שמאל, אגמון החולה ממש נפרש, ושדות העמק מרהיבים ביופיים. שווה:

2014-07-29 17.20.08

6.אם כבר הזכרנו, אגמון החולה מרגיזים. גם סוגרים מוקדם (בערך ב18:00)- ממרכז המבקרים ניתן להגיע בהליכה אל הגן הבוטני החמוד, אבל לראות את האגם צריך לשכור אופניים ב50 ש"ח!  מומלץ להצטייד באופניים שלכם מראש!!

7.  לסיום :שמורת תל דן היא שמורה מקסימה שלא מקבלת את השיווק והכבוד הראוי לה. לא רק שזה מקום מקסים מלא מים ונחלים והרבה צל מצמחייה – יש שם גם אתר היסטורי מעניין שער המספר את הסיפור של ממלכת ישראל הצפונית ואת מרכז הפולחן הצפוני שהוקם שם לאחר התפצלות הממלכה. אחד האתרים היחידים בארץ מתקופה זו. מומלץ ביותר. הכניסה לשמורה היא אחרי קיבוץ דן. לא להתבלבל ולפנות לכל המוזיאונים וחנות הדגים בדרך – להמשיך ישר!

2014-07-30 10.47.292014-07-30 11.14.13

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*המסעדה התאילנדית בכפר הנופש התאילנדי ליד כפר בלום פתוחה רק ללקוחות כפר הנופש

*המקומיים ממליצים על המבורגר בקלומפוס – בצומת של קיבוץ הגושרים. מתחם "גן הצפון", תחנת דלק דור-אלון על כביש 99, בין קיבוץ מעין ברוך לקיבוץ הגושרים.פתוח עד 2:00 בלילה! לקרניבורים אמיתיים !!

המושג "קוד פתוח" חוצה גבולות דיסצפלינות ותחומי מחקר

בתחילה היה קוד פתוח פשוט קוד. קוד תוכנה כמו כל קודי התוכנה הסגורים – רק פתוח. האמת שהוא היה חלוץ עוד לפני הקודים הסגורים – עוד לפני שחשב שידע יכול להיות פטנט או רכוש. הוא הצית את דמיונם של המתכנתים שהאמינו באוטופיה טכנולוגית ותפס תאוצה מסחררת. מאז הפך ביטוי שגור המתייחס לאתיקה של שיתוף מידע, פתיחות  וכמובן אנטי תרבות צריכה וקפיטליזם. הקוד הפתוח עודד גם את החומרה הפתוחה – ואת תרבות ה"מייקינג" העשייה – אנשי יצירה טוענים שכיום קל להם יותר לייצר מוצרים ובאמצעות שיתוף מידע וטכנולוגיות מתקדמות גם אנשים שהם לא אומנים מצליחים לייצר מוצרים ואף מעיזים לשתף את הצלחותיהם בקרב חברים ובכלל במאגר המידע הזה שאנחנו קוראים לו רשת האינטרנט. ראיון עם קהילת המייקרים בישראל:  http://www.geektime.co.il/makers-community-interview/   כשאני חקרתי את הקוד הפתוח בבחינת המקרה של הסדנא לידע ציבורי  – בדקתי את התנהגות המושג קוד פתוח במבנים חברתיים. מה המשמעות של משפט כמו "תתחיל להתנהג כמו קוד פתוח" "האירגון שלנו בנוי כמו אירגונים של קוד פתוח" – כיצד המושג הזה – מצליח להיות זיקית מילולית המחליפה משמעות ומיקום מבלי שיבחינו בהפכפכותה. הוא מתחיל באידאולוגיה ודרך חיים (ראו עמ' 11 פה ) ממשיך לעקרונות ארגוניים (ראו עמ' 23 למטה פה ) ומופיע גם בפרפומינג של המפגשים החברתיים עצמם (ראו עמ' 32) – כך או כך-  הסדנא לידע ציבורי ממשיכה לייצר כותרות 

הסדנא לידע ציבורי . צילם: נעם פיינר

בשבוע שעבר נפתחה תערוכה במכון HIT חולון שבוחנת את המושג הזה בהקשרו העיצובי ואמנותי. קובץ:\בית  שמה. מסתבר שהסטודנטים נתבקשו כפרוייקט סיום לבנות תערוכה הבוחנת את המושג הנ"ל. מזל שאח שלי הציג בתערוכה את הרובוט שהוא בנה בקוד פתוח ה Keerbot המצייר על הקירות לפי הזמנה – כך הצלחתי להוודע לארוע הבלתי רגיל הזה. אז מה המשמעות של קוד פתוח בשדה העיצוב והאמנות? או . טוב ששאלתם. כך היה כתוב בפרסומי התערוכה:

"המונח "קוד פתוח" חדר ללקסיקון הקולקטיבי בשלהי שנות ה-90 למאה ה-20. הוא מתייחס לקבוצות אוטופיסטיות של מתכנתי מחשבים, שראו בחשיפת קוד התוכנה, תוך מאמץ קולקטיבי לשפרו ולשכללו, הגשמה של חזון העוקף את תבניות הייצור של הצריכה הקפיטליסטיות המוכרות ואף מתריס נגדן. יישום רעיונות הליבה של הקוד הפתוח בתחומי העיצוב הוא העומד במרכזה של תערוכה זו. כניסתו של הקוד הפתוח לעולם העיצוב הפכה את המעצב מבעל מקצוע היוצר פריט מסוים לזה המאפשר את תנאי ההיתכנות של ייצור פריטים רבים. שינויים אלה ניכרים במיוחד בתחום עיצובו של הבית כזירה למימוש הפוטנציאל של ייצור זה באמצעות משתמש הקצה שלו. השיתופיות וחשיפת הקוד של פרטי העיצוב והריהוט בבית עושות לעולם העיצוב את מה שעשתה מהפכת הצילום הדיגיטלי והסלולרי לעולם הצילום: הן מאפשרות למשתמש הקצה להיות המעצב של עצמו ומטעם עצמו."

היו שם סטודנטיות שלקחו עיצוב של חליפה של ראלף לורן – פירקו אותה והרכיבו מחדש בגד אחר – ולפי כללי הכת פרסמו את תוכנית העבודה שלהם ברשת, היו שם שרפרפים של איקאה שסירבו להפוך לשרפרפים והפכו למתלה מעילים, צעצועי לגו מודולרים – שאינם של לגו , אפילו התכנון האדריכלי של החדר שבו נמצאנו פורסם בלינק המקודד בQR לכל דחפין. וכאן מתעוררת שאלה חדשה. מי באמת הכל דחפין האלה? את מי מעניין תרשימי הגזירה של החליפה המחודשת שיצרו הסטודנטיות? כמובן שלא כל גולש יכול לקרוא ולהבין את התרשים ובטח ובטח שלא מסוגל ליישם וליצור את התפירה — מכאן שנוצרת כאן שמירת סף חדשה והיא המיומנות לקרוא ולהשתמש שתרשימים … כמובן שלמצוא את המידע הנכון גם הוא אתגר לא קטן. לכן כשמתפארים בפני ש"כל אחד יכול למצוא את המידע ברשת " אני שואלת – מי אותו ה"כל אחד" שיש לכם בראש – מהי האוריינות הטכנולוגית שלו ועד כמה הוא מסוגל ללקט ולפרש מידע מקוון. כמה מתוך הגולשים באמת מבינים את הפוטנציאל המשתנה של הרשת וכמה צורכים אותה בפאסיביות בדיוק כמו שהם קוראים עיתון? — אם כדי להבין את הקוד אני צריך ללמוד 4 שנים באוניברסיטה להיות מתכנת — עד כמה באמת "המידע פתוח לכל"? את השאלות האלה הפנתי לאוהד מיוחס – שעומד בראש FABLABIL – מעבדה קהילתית לייצור פתוח בחולון , התשובה שלו היתה שהוא מסוגל להכשיר כל אחד בכמה שלבים פשוטים — לייצר. הקיצור הקריטי של תקופת ההכשרה הוא הוא הבשורה. מצד שני, גם לא כל כך מסובך ללמד מישהו לנסר ולדפוק מסמר. עד כמה הקוד (העיצובי/חברתי/ייצורי) הפתוח באמת פתוח? השאלה הזו לדעתי, נשארת פתוחה.   * התערוכה פתוחה 12.6-3.7.2014 שעות פתיחה: ימים א'-ה', 17:00-10:00 בניין 6 HIT חולון 

כנס דוקטורנטים חוקרי אינטרנט 2014

כבר כמה ימים שאני מסתובבת בעולם עם רצון עז לכתוב את חוויותיי האישיות והסובייקטיוביות מכנס הדוקטורנטים שביקרתי בו לפני כמה ימים בזמן שאתם (כנראה) הייתם בעבודה (אנשים הגונים שכמותכם) . 
אז אני אתן כמה פרטי בסיס כדי שנוכל להבין על מה אני מדברת. 
ביום שני, ה- 3.3.14 כינסו אנשי מכון Orange לחקר האינטרנט של אוניברסיטת תל אביב
(אגב, מה זה השם הזה? מה Orange בדיוק מרוויחים מהמכון לחקר האינטרנט? לא נשמע קצת שעטנז השם הזה? עוד מעט יהיה לנו מחלקת סלקום לסוציולוגיה ?? ) 
בכל אופן הם ערכו כנס מקסים ומעניין בו הם אספו דוקטורנטים מכל מיני מחלקות החל ממחשבים וכלה בתאטרון (!) שחוקרים אינטרנט במגוון הבטים. 
 
האמת שלגבי השעה קצת הצטערתי כי אני חושבת שהקהל הרחב היה שמח להשתתף עם כנס כזה היה ממשיך גם אחרי שעות העבודה.. אז למען הסדר הטוב אתם יכולים לקרוא את רשימת תקצירי ההרצאות פה
 
אני אתחיל בלכתוב שכנס כזה הוא מבורך וצריך לדעתי לקיים אותו על בסיס שבועי (אם לא על בסיס יומי 🙂 ) עצם ההתכנסות של כל החוקרים האלה שמסתכלים ובוחנים את אותה התופעה מכל מיני נקודות מבט – חלק מגילמן וחלק מרקאנטי, חלק מחינוך וחלק ממדעי המחשב – יש שם השראה ורעיונות חדשים והחיבור באינטרדיסציפלנריות הוא מעשיר ותורם לכולם לדעתי.
עבורי, שלא נמצאת כרגע בשום מחקר אלא נהנת להגיע לכנס כזה כמו שאחרים נהנים מהצגת תאטרון טובה או ספר טוב, היה זה כנס מצויין ומעניין. 
 
למושב הראשון לא הספקתי להגיע, אבל היום השלימו לי את הסיפור על המחקר של יעל ענבר עלפלטפורמות מימון המונים והיבטיהן החברתיים- המסקנות מחקר הן די מרגשות : הן מתייחסות ליזמים שמחפשים השקעות ברשתות למימון המונים אבל מה שהם גילו, שבמקביל לכך שהם יזמים, הם גם תומכים כלכלית בפרוייקטים אחרים. 
קבוצה מיוחדת זו של אנשים יוצרת קשרי הדדיות – זאת אומרת בודקים ומתנים את ההשקעה הכלכלית שלהם בהשקעות שביצע היזם בעבר. המעניין בהתנהגות זו היא שהיא מיוחדת לאינטרנט – אנחנו לא רואים הדדיות מהסוג הזה בעולם הלא וירטואלי. 
 
במושב השני – גיתית  בר און פתחה את הדיון על פרטיות ועל אינטרנט. גיתית הציגה דוגמאות ליחס המורכב והאמבילנטי שיש לגולשים כלפי נושא הפרטיות. מה שעניין אותי בהצגה שלה הוא חקר השיח על פרטיות בין המשתתפים בפייסבוק. אילו סטטוסים אנשים מפרסים בנושא הזה, מה  מבחינתם היא התנהגות אשר חורגת מהנורמות,ומה ההבדלים בנוגע לכך בפרסומים בקבוצות ובהעזרות בפורמט של "שאלה אנונימית" שלא הכרתי אישית. (שאלה אנונימית- קבוצות אשר המשתתפים שולחים שאלה אל מנהל הקבוצה והוא שואל בשמם את הקבוצה כשזהות השואלת נותרת אנונימית) . לדעתי, וגם אמרתי את זה בזמן הכנס לגיתית, יש כאן אתגר אמיתי להגיע לתובנות חדשות ומחדשות בתחום הזה היות ותחום הפרטיות בפייסבוק נחקר אקדמית כל כך הרבה ומכל כך הרבה זויות שצריך להתאמץ כדי למצוא משהו חדש שאפשר להגיד בנושא. נחכה ונראה. 
 
אחריה הציגה אולגה פרישמן מהפקולטה למשפטים (אמרנו אינטרדיסצפלנריות או לא אמרנו?) שחקרה והשוותה בין אתרי אינטרנט של בתי משפט שונים. 
מציגה את מאפייני האתרים של בית המשפט העליון הישראלי והאמריקאי ואחד נוסף מדרום אפריקה מבחינת קהל היעד אליו פונה האתר, רמת העיצוב והאינפורמציה אותו האתר מציג. לדעתי , ההצגה היתה קצת דלה – כששאלתי מה כל כך חשוב בהבדלים בין אתרים נאמר לי שהמחקר שלה עוסק בנושאים משפטיים רבים והפן הנוגע למחקר של אתרי האינטרנט הוא רק חלק מהמחקר. אם כך, היה שווה לציין את זה בהצגת הנושא. אמנם עיצוב אתרים הוא נושא חשוב אבל הוא לא באמת חקר אינטרנט בעיני הוא אולי מתאים יותר לתחום ה UX /UI שמתפתח בארץ ומקיים כנסים שלמים העוסקים בתחום זה או לכנס בתחום המשפטים. 
 
אשרת אילון הציגה את התזה שלה שגם היא בנושא הפרטיות ברשתות – והתמקדה (מנקודת מבט של תעשייה וניהול) במנגנונים שיוכלו לאפשר לגולשים להתמודד עם התיעוד הניצחי של הפרסום באינטרנט.הם השוו קבוצות גולשים שנשאלו לעמדתם כלפי פוסטים שפרסמו לפני שנה לעומת גולשים שנשאלו על פוסטים לפני כמה שנים. כמובן שההבדל היה מובהק. ככל שעבר הזמן – אנשים יותר התחרטו על פוסטים שפירסמו בעבר. 
מצא חן בעיני בעיקר הרעיון של פוסט עם תאריך תפוגה – בו הגולש יכול להגן על עצמו מפני התופעה של הורים שמתביישים בתמונות פרועות מימי הנעורים העליזים. עם ההתקדמות של הווטסאפ אני חושבת שגולשים נוטים פחות לפרסם על עצמם (אני לא מדברת על מה שמפרסמים עליהם) נתונים מביכים מבלי לשלוט ולכוון בדיוק מי יהיה חשוף למידע. יתכן שהמגמה הזאת תייתר את מנגנון "תאריך התפוגה" עליו דיברנו. 
 
**** כאן יצאתי להפסקת צהריים ארוכה טעימה ומעניינת***
חזרתי הישר אל מושב החינוך. 
רבקה גדות הציגה באומץ, למרות צוואר תפוס, ממצאי מחקר שבחן כיצד מושפעת למידה של ילדים מהתנסות ב"אוצרות" . לדעתי המילה "אוצרות" היא קצת גדולה מידי. הרעיון הוא שהתלמידים מקבלים משימת חקר בה הם אוספים מידע ובוחנים אותו בכלים סינכרוניים וירטואלים כמו scoopit  הרעיון הוא דווקא מעניין. ונותן מענה לביקורת הרחבה שיש כיום נגד החינוך הבית ספרי. עם זאת, אני מאמינה שלמידת חקר שכזו יכולה להיות למידה משלימה ולא עיקרית. בסופו של יום – איסוף מידע הוא לא כמו יצירת מידע . 
 
המושב האחרון שעסק באומנות היה מדהים. 
אני חייבת לציין שלהרצאה "מַ צָּ ג עַ ל הַ צָּ ג: התֵּ יַאטְ רֶ שֶ ת ומופעי רשת אחרים " של ארז מעין הגעתי עם ציפיות נמוכות. מה כבר אפשר להגיד על תאטרון ברשת ומה זה בכלל?! 
למה לעשות תאטרון ברשת אם אפשר ללכת לתאטרון ובלי עין הרע, ישראלים הולכים לתאטראות .אז זהו שזו היתה הרצאה מרתקת. יכולת ההצגה של ארז היתה פנומנלית. לא סתם הוא מצא את עצמו בפקולטה לתאטרון – לאחר התחלה בביולוגיה אם אני לא טועה.
הידעתם שהשקספיר רויאל תיאטר הציג את רומיאו וג'ולייט באמצעות ציוצים בטוויטר בהשתתפות הגולשים במשך 5 שבועות?!!144,032 גולשים עקבו אחר ההצגה הזאת.  הסיפור על ההפקה הזאת היה מדהים ופתח את היריעה ואת המחשבה לגבי היכולת של המדיום החדש הזה ליצור אמנות שמתקשרת ומרגשת ומפעילה את הצופים ואת הקהל בדרכים אחרות. עצם יכולת ההגעה לקהלים גדולים בצורה אנסכרונית הוא פשוט פותח מרחבים חדשים של אפשרויות יצירה והשראה. הבעיה היתה, שגם ארז חשב שזו הפקה מדהימה ומרוב שהוא שקע בלספר עליה פרטים זה קצת בא על חשבון שאר הצגת רעיונות המחקר והדוקטורט.אנקדוטה נוספת שלקחתי מארז היא החשיבה מחדש על מה זה הופעת לייב. 
כשאנחנו יוצאים להופעה של ריאהנה בארץ לדוגמה, אנחנו לא רואים את ריאנה ולא שומעים אותה. אנחנו מקבלים יצוג שלה על מסך וברמקולים. עד כמה זה שונה ממופע אינטרנטי שמתרחש בזמן אמת?
הייתי שמחה לשמוע הרבה יותר באריכות על הדוגמאות הנוספות שהוא נאלץ לדלג עליהן…. 
 
ההצגה הבאה היתה של גיל לייזר – שקצת התבעס ששיבצו אותו במושב הזה ולא במושב הקודם שעסק בחינוך. גיל חוקר במסגרת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן – ובעיקר בשל כך לדעתי היה עסוק בלתת היסטוריה וקונטקסט מאוד מאוד רחב על ידע מידע ולמידה בעידן הרשת. לדעתי ההקדמה היתה מאוד מעניינת ונתנה פרספקטיבה נכונה למחקר שעסק בסופו של דבר בשינוי דרכי ההוראה בכיתות העתיד והתיישנות דרכי ההוראה – אך היא גזלה זמן יקר מזמן ההצגה והתמקדה בהרבה  היסטוריה שלאו דווקא הוסיפה. ההרצאה ביקרה את החינוך והשתמשה בטענות ששמענו כבר בהרצאתו של סר קן רובינסון בטד. 
 
ההרצאה האחרונה עבורי (הייתי חייבת לעזוב את הכנס מסיבות אישיות ) היתה ההרצאה על האמנות באינטרנט של מיה. מיה אמנם חוקרת מטעם המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה כמוני, אבל מתמקדת דווקא בספרות ועולם התוכן של האמנות . המעניין הוא בגלריות הוירטואלית שהן מאתגרות את המוזיאונים והאוצרים הממסדיים שלא ממש אוהבים את הרעיון שקהל הצופים או רוכשי האמנות יכולים ליצור קשר בלתי אמצעי עם היוצרים והאמנים ולרכוש יצירות ישירות מהאומן ללא תיווך. הם "נלחמים חזרה" ומעניקים שירותי דירוג  מוניטין ומיון של יצירות בעבור תשלום. במקביל לכך אמנים מספרים שהם מקבלים השראה מהנגישות הרבה ליצירות אמנות ברשת באתרים שמציגים אמנות חזותית אך גם מוסיקה  וקולנוע vimeo (ועל תאטרון כבר דיברנו)
 
זהו – תגידו שזה לא נשמע מעניין? 
אם אתם רוצים לדון ולדבר על ועם החוקרים יש קבוצת גוגל שממשיכה את הכנס אונליין 
ולאלה שצריכים גירויים חזותיים יש גם תמונות בפייסבוק 

תרגום לפרק מתוך Who own the future

אני ממשיכה את התרגום של הספר אבל קפצתי לסוף הספר. אני לא מתרגמת מנוסה ולכן התרגום קצת קלוקל… אם מישהו קורא את זה אתם יותר ממוזמנים לתקן לי את התרגום בכל דרך. – בקצרה, לניר טוען בספר שהדרך החינמית והקוד הפתוחית שאנחנו רגילים לשתף גורמת לזה שמי שיש לו מחשבי על ושרתים מתוחכמים צוברים את כל העושר לעצמם בעוד שהגולשים מזינים את המידע שהוא מרוויח ממנו. לכן הוא מציע לעבור לכלכלה חלופית בה הגולשים יתוגמלו עבור המידע בו  משתמשים השרתים וכך ימנע אסון כלכלי וחברתי. הספר של לניר Who own the future  הגיע למקום ה 14 המכובד ברשימת הספרים הנמכרים  ביותר במחלקת העסקים של AMAZON לשנת 2013.

פרק 9 – המעבר

האם יכול להיות חוק זהב דיגיטלי?

השאלה הכי נפוצה ששמעתי מאז שהתחלתי לדבר על התחזיות לכלכלה נלסונית היא על כפייה. למה שאנשים לא יעתיקו? למה לא לרמות? למה לא לתת לאנשים אחרים לסבול מהסיכון שאתה מביא לתוך העולם?הסיבה שאנשים לא יעתיקו-או ישתמשו במידע מבלי לשלם עליו היא שהמשמעות של להעתיק תהיה לחתור תחת המקור של העושר שלהם עצמם. כך נראה חוק הזהב ברשת.חוזה חברתי חייב להתממש על מנת שכל כלכלה שהיא תוכל להתקיים. כל התפקוד, הכלכלה האותנטית חייבת בהגדרה להשען על יותר משתתפים מרצון מאשר משתתפים בכפייה. בעולם הפיסי זה לא קשה בכלל לפרוץ לבית או למכונית של מישהו או לגנוב מחנויות ואין כל כך הרבה משטרה. למשטרה יש חוק אבל הסיבה העיקרית שאנשים לא מסתובבים וגונבים בעולם הפיסי זה שהם רוצים לחיות בעולם שבו גניבה היא לא מקובלת.

חלק מהקוראים יעדיפו ניסוח מוסרי יותר על אתי ויגידו שלגנוב זה פשוט לא צודק. בכל מקרה, הנקודה היא שאף פעם לא יכולה להיות מספיק משטרה להכריח התנהגות סטנדרטית שרוב האנשים דוחים. זה מפתיע אותי שאפילו אקטיביסטים של הדיגיטליה האידאלית בדרך כלל מניחים שכפיה היא שאלת המפתח. התרגלנו כל כך לסטנדרטים כפולים אונליין, בהם יש או רוח מרושעת,אנרכיה עויינת או כניעה לשליטה הממוסדת. אנרכיה שולטת באתרים כמו 4chan או בתגובות לא מסננות על סרטונים או מאמרים. בו בזמן רוב התוכן וההבעה זורמות דרך ערוצים ממוסדים כמו חנויות אפליקציות או רשתות חברתיות שבהן יש מדיניות כפויה של צנזורה.(הרבה מהעיצובים הכביכול פתוחים וחינמיים בעצם נשלטים על ידי אליטה קטנה) חופש אמיתי חייב להיות מבוסס על מה שרוב האנשים בוחרים לתת אחד לשני חופש פעולה ברוב הזמן.

ההיסטוריה מראה תיעוד של הרבה חוזי עבודה שהופרו. מדינות נכשלו ורוצחים איימו על כל האוכלוסיה. אבל היסטוריה גם מראה לנו "ניסים" , כדוגמת חוזה חברתי מהוגן שנכתב. הניסיון האמריקאי לדוגמה היה כזה, אך כך גם יסודה של כל ישות דמוקרטית. הגיחה הראשונית של הרשת העולמית (WWW) לפני ששרתי הסירנות השתלטו עליה היתה אחד מהניסים הללו. יצירת חוזה חברתי "ניסי" הוא קפיצה גדולה מעל לעמק בנוף מישורי.יכול להיות שתדר דמות פוליטית של גאונות נדירה  או סדרה נכונה של ארועים אבל זה מגוחך לחשוב שחוזה חברתי רווחי יכול להתקיים עבור רוב האנשים בחייהם הוירטואלים. כן, כפייה תהיה הנושא, אבל זה רק הגיוני לדבר על כפיה כשמיעוט קטן באוכלוסייה נפגע.אזרחות תשאר בהגדרתה מפעל התנדבותי ברובו, במילים אחרות,נס.

שריון המגן של הנס

אחת מהשאלות הקשות בנוגע לתרחיש של כלכלה הומניסטית היא איך להגיע לשם מאיפה שאנחנו נמצאים כיום. מי יקום ויקח את הסיכון על מנת ללמוד אם העולם החדש הזה יתממש? זה לא רק אתגר פוליטי,אלא גם כלכלי- מכוון שהכלכלה הנוכחית מגודל מסויים חייבת לממן איכשהו את הקפיצה הקוואנטית אל עבר  כלכלה חדשה וגדולה יותר למרות הואקום החשבונאי הענק.איך הדחף ההתחלתי לשינוי יקבל אשראי כלכלי?

הגישה המרכזית והחשובה ביותר של עולם הפיננסים הפכה מורגלת ל"דברים בטוחים" שלאחרונה צפים ביתר קלות. קשה להוריד את הציפיות חזרה אל הקרקע אחרי תקופה כמו השפל הגדול, שהציע כאלה יתרונות לכלכלנים. פיננסים שוחררו מהצורך לשלם עבור סיכונים , למרות שהעיסקה ההיא היתה רק אשליה רגעית: אנשים מהשורה משוחררים מהצורך לשלם על צריכה של שירותי אינטרנט, למרות ששוב, אשליה נוצרת.

הפיתוי של דברים חינמיים ברשתות הדיגיטליות יצר בעיות בכלכלת הבריאות האמריקאית. אף אחד לא רוצה לשלם עבור משהו אם ניתן להתחמק ממנו אז צעירים בריאים לא אוהבים לשלם עבור ביטוח רפואי. במובן המיידי הרעיון של לא לשלם נראה דרך לחזק את הבריאות והחופש של אלה שיכולים להתחמק מהתשלום. אבל אז, מאוחר יותר, כשבעיות בריאות החלו לצוץ האשליה התבררה יקרה הרבה יותר גם בכסף וגם באובדן חופש והחזירה את הריאליות. כשמערכת נמצאת במקום שבה כולם יכולים לחלוק סיכונים מראש, החיים לא הופכים להיות מושלמים אבל מתמודדים עם זמנים קשים שלפחות הופכים יותר זולים ויותר גמישים. בנוסף לכך,לגרום לאנשים להסכים לשלם כדי לדאוג אחד לשני מראש דרוש גאון פוליטי.אולי יעזור אם כולם יראו דומים. נראה שלחברות הומוגניות קל יותר עם הרעיון הזה. גם אוייב משותף כלשהו לא מזיק.העולם הוירטואלי נכשל בהבאת השראה מסורתית שכזו.

אווטרים ואשראי

המכניזים העדין של כלכלת האוטרים נותן רמז לאיך מעבר כזה יכול לעבוד. הטבע הנוזלי של מערכות דיגיטליות יאפשר בו זמנית קיום של שתי המערכות הכלכליות הישנה והחדשה במהלך תקופת מערב,שתתן מוטיבציה למעבר של אדם-לאדם. כל אדם יכול להשאר בעולם המזוייף של "חינמיות" עד מתי שמתחשק לו. אבל, אדם יכול גם בסופו של דבר להחליט מתי נמאס לו מהעולם ה"חינמי" ומעדיף לקנות את דרכו לחוזה חברתי מסחרי בו הוא יכול להרוויח כסף. מכך נובע שיתקיימו שני ספרי חשבונות עבור האנשים שלא משלמים עבור מידע כדי שהם יוכלו לעבור  מעולם "חופשי" לעולם מיקרו התשלום הבינלאומי בבוא הזמן. אולי דחיית ההחלטה יכולה להעניק לאנשים את הטוב שבשני העולמות. אם לב הטענה נכונה – שהפיכת המידע ליותר כספי מאשר פחות יגדיל את הכלכלה – אז הרבה אנשים בסופו של דבר ישיגו כסף בחשבונות שלהם לאחר שמספיק זמן יעבור. בנקודה כלשהי, תחליט שאתה מעוניין לקבל את כל מה שאגרת בחשבון שלך למרות שהמחיר הוא שלא תוכל לקבל יותר שירותים בחינם באינטרנט.

המחיר של אנטנימבוסיה (?)

שאלה מסובכת יותר היא איך לתכנן את השלב הראשוני של כלכלת המידע החדשה כדי שתשקף את כל מה שאנשים עשו לפני השיטה החדשה. ויקיפדיה ניסתה להשיג מידע מתוך  הגרסה של 1911 של האינציקלופדיה בריטניקה, שהגיעה לרשות הציבור. כשאנחנו בונים על העבר בצורה שכזו איך נוכל להכיר בו בחברת מידע כספית? מוקדם יותר הזכרתי כיצד תרגום מבוסס ענן נדמה כ"קסום" ומעניק תרגום "אוטומטי" בין שפות כשבעצם הוא מבוסס על השימוש בקורפוס של תרגומים שמבוצעים על ידי אנשים אמיתיים מתוך שימושם השוטף ברשת. כלכלת מידע טובה יותר תביא לכך שמתורגמן יספק לענן את התרגומים שלו, ואז הענן יזכור ויעניק תמלוגים לאלה שעדיין חיים.

בכל אופן, הם פיספסו את הרכבת, אז עכשיו אנחנו לא צריכים דרך הגיונית כדי להבנות מחדש את הדרך שבה היה אפשר לאחסן את המידע. זרקנו מידע קריטי בגלל הנדסה לא שלמה. בכל פעם שכלכלת מידע נוצרת יווצר רנסנס של נושאים של צדק חברתי בן דורי. נצטרך עמדה טובה לויכוח. ~האם כולם, מהדור האבוד- שקידש את החינמי החופשי והשיתופי למען שרתי סירנות- יקבלו אשראי ראשונה מתוך ההערך שהוא יכול לייצר? ~ היוזמה הזאת נשמעת רעיון רע. תשלומים גדולים  בתחילת הרפתקאה כלכלית בדרך כלל לא עובדות טוב. אנשים שזכו בלוטו לא בהכרח הצליחו לשמור על הכסף לאחר כמה שנים. צריך להיות תהליך שבו אנשים יתרגלו להרוויח את דרכם במשחק החדש. חלק מהגדלת כמות ההכנסות סביר להניח שיווצר בגלל אנשים שתרמו הרבה אבל קיבלו מעט בכלכלת הסירנות.

אם זה נשמע כמו רעיון מטורף לפעילי רשת צעירים זה ישמע נורא נחמד עבורם נניח בעוד שלושים ארבעים שנה. בנקודה כלשהי מעבר לאורך הקווים הללו יהיה חייב להתרחש. זה כנראה יקרה אחרי האסון שיביאו שבשיא עידן דור הבייבי בומרס

Who owns the future? Jaron Lanier תרגום לעברית

אני אנסה לתרגם תוך כדי קריאה את הספר החשוב הזה של ג'רון לניר מ2013

***

מניעים

הבעיה בקצרה

אנחנו רגילים להתייחס למידע כ"חינם" אבל המחיר שאנחנו משלמים עבור אשליית ה"חינם" עובדת רק כל עוד הכלכלה הכללית לא מבוססת על מידע. היום, אנחנו עדיין יכולים לחשוב על מידע כחלק בלתי מוחשי המאפשר תקשורת,מדיה,ותוכנות. אבל ככל שהטכנולוגיה מתקדמת במאה זו האינטואיציה הנוכחית שלנו בנוגע לטבעו של המידע תזכר כצרה וקצרת רואי. אנחנו יכולים לחשוב על מידע בצורה צרה זו רק בגלל סקטורים בכלכלה כמו ייצור, טיפול רפואי ותחבורה שעדיין לא עברו תהליך של אוטומיזציה ומתרכזים סביב רשת ממוחשבת.

אבל בסופו של דבר רוב הפרודוקטיביות כנראה כן תהפוך למונחת תוכנה. תוכנה תוכל להיות המהפכה התעשייתית האחרונה. היא עלולה להיות סיכומה של כל המהפכות שיבואו. זה יכול להתחיל לקרות,לדוגמה, ברגע שנהגי המכוניות והמשאיות יתחילו להיות תוכנות מחשב במקום נהגים אנושיים, שמדפסות תלת מימד יתחילו לייצר במקום מכונות יצור, ושציוד אוטומטי יתחיל למצוא ולכרות משאבים ורובוט-אחות תטפל בהבטים החומריים של הטיפול בקשישים. (דוגמאות אלו ואחרות יפורטו בהמשך). אולי טכנולוגיה דיגטלית לא תתקדם מספיק במאה זו כדי לשלוט בכלכלה, אבל היא כנראה כן.. אולי טכנולוגיה אז תהפוך את כל הצרכים של החיים לכל כך לא יקרים שזה יהיה חינמי לחיות היטב ואף אחד לא ידאג לגבי כסף,עבודה,חלוקת העושר או תכנון לגיל מבוגר. אני בספק עמוק אם זה מה שהעתיד הקרוב צופן.

במקום זאת, אם נמשיך בדרך בה אנחנו נמצאים, אנחנו כנראה נכנס לתוך תקופה של היפר-אבטלה, וכאוס פוליטי וחברתי. התוצאות של הכאוס הן בלתי צפויות,ואנחנו לא צריכים להשען עליהן כדי לעצב את עתידנו. המסלול החכם יהיה לתכנן מראש איך אנחנו יכולים לחיות בטווח הארוך עם אוטומציה ברמה גבוהה ומקיפה.

להסכים או לשתוק

 שנים הצגתי  תלונות לגבי הדרך שבה טכנולוגיה דיגטלית פוגשת אנשים. אני אוהב טכנולוגיה ודיי אוהב אנשים, זה הקשר בניהם שקצת לא מסונכרן. בדרך כלל אני נשאל "מה תעשה במקום זה?" אם השאלה נשאלת ברמה האישית, כמו "האם אני צריך לעזוב את פייסבוק?" התשובה היא פשוטה. אתה צריך להחליט בעצמך. אני לא מנסה להיות גורו של אף אחד. * (*למרות שאעשה הצעה כזאת בסוף הספר) .

ברמת הכלכלה,  לעומת זאת, אני חייב לספק תשובה.אנשים לא רק משלים את עצמם בתרבות , בהשכלה וברמה הרוחנית ומתרפסים אל מול תופעת הסופר-אדם הדיגיטלי שלא בטוח שקיים. יש לזה גם מחיר חומרי. אנשים הופכים את עצמם בהדרגה לעניים יותר ממה שהם צריכים להיות. אנחנו יוצרים את הסיטואציה בה המשמעות של טכנולוגיה טובה יותר לטווח הארוך היא רק יותר אבטלה, או גל סוציאליסטי כתגובת נגד. במקום זאת, אנחנו צריכים לחפש עתיד בו יותר אנשים יצליחו בלי לאבד חופש, אפילו כשטכנולוגיה תהפך להרבה יותר טובה מהיום.

עיצוב הטכנולוגיה הפופולרי לא מתיחס לאנשים כ"מיוחדים מספיק". מתייחסים לאנשים כאלמנטים קטנים במכונת אינפורמציה גדולה, כשבעצם,אנשים הם המשאב היחיד או היעד היחיד של האינפורמציה. המטרה שלי היא לצייר עתיד אלטרנטיבי בו אנשים יקבלו יחס הוגן על היותם מיוחדים.

איך? לשלם לאנשים עבור אינפורציה שנכרת מהם אם האינפורמציה הזאת מתבררת כבעלת ערך. אם התבוננות בך יוצרת נתונים שהופכים רובוט להראות אנושי יותר בזמן שיחה, או לקמפיין של פוליטיקאי להגיע ליותר מצביעים עם המסר שלו, אז אתה חייב לקבל כסף על השימוש בנתונים החשובים הללו. הם לא היו קיימים בלעדיך, אחרי הכל. זו נקודת התחלה כל כך פשוטה, שאני רואה אותה כאפשרית ואני מקווה לשכנע גם אותך לגביה.

הרעיון שהמידע של המין האנושי צריך להיות חינם הוא אידאליסטי, ופופולרי מסיבות מובנות,אבל מידע לא יצטרך להיות חינם אם אף אחד לא יתרושש.  כשתוכנה ורשתות הופכות יותר ויותר חשובות, אנחנו יכולים לנוע לעבר אינפורמציה חינמית וליצור חוסר יציבות לכמעט כולם או לנוע לעבר אינפורמציה בתשלום עם מעמד ביניים חזק יותר מאי פעם. הראשון אולי יראה אידאלי ואבסטרקטי, אבל האחרון הוא מסלול הרבה יותר ריאלי כדי להשאיר את הדמוקרטיה ואת הכבוד העצמי שלנו.

מספר מדהים של אנשים מציעים ערך מדהים באמצעות הראשת. אבל החלק הארי של העושר זורם עכשיו אל אלו שמחשבים ושולטים בהסתעפויות ופחות לאלו אשר יוצעים למעשה את החומרים עצמם. סוג חדש של מעמד ביניים ומשמעותי יותר יכול לצמוח בכלכלת המידע אם נוכל לשבור את הרעיון של "אינפורמציה חינמית/חופשית" לתוך מערכת עולמית של תשלומים זעירים(מיקרו-תשלום). אנחנו אפילו יכולים לחזק את הכוח של חירות הפרט כוח היחיד גם כשהמכונות יהפכו להיות מצויינות.

זה ספר על כלכלה עתידית, אבל בעצם זה על איך אנחנו נשארים בני אדם כשהמכונות שלנו הופכות כל כך מתוחכמות שאנחנו יכולים לשמר אותן כאוטומטיות. זו לא עבודה של מדע בדיוני, או של ספקולציות. אני טוען שהדרך הספציפית שבה אנחנו מארגנים מחדש את העולם סביב רשתות דיגיטליות הוא לא הכרח המציאות ושיש לפחות אלטרנטיבה אחת שהיא יותר ברת קיימא.

חוק מור משנה את הדרך בה אנשים מוערכים

ההשפעה הראשית על הדרך בה טכנולוגיה עכשיו נחשבת מאז תחילת המאה היא הניסיון הישיר של רשתות דיגטליות באמצעות צריכת אלקטרוניקה. זה רק לוקח כמה שנים, לא שניות חיים, בשביל אדם צעיר לחוות בעצמו שינויים נוסח חוק מור. חוק מור הוא עיקרון מרכזי כל כך של עמק הסילקון, שאפשר לדמות אותו לכל עשרת הדיברות ביחד.החוק טוען שצ'יפ מחשב משתפר בצורה מעריכית. הם לא רק משתפרים בדרך שערמת אבנים נערמת ככל שאתה מוסיף לה אבנים אלא, היא מכפילה את עצמה. נראה שהטכנולוגיה תמיד טובה פי שתיים כל שנתיים.

תגובה לאלן דה בוטון – בנוגע למה יש לאתאיסטים ללמוד מהדת

בעקבות המלצה של רעיה צפיתי בסרטון הבא ב- TED


ובער לי לכתוב תגובה – בעיקר לעצמי כדי שאני לא אשכח מה חשבתי. 

הטענה של דה בוטון בקצרה טוענת, שאמנם אנחנו לא מאמינים בתכני הדת באשר היא (כאתאיסטים) אבל רצוי וראוי ללמוד מהדרך בה הדת מארגנת את עצמה באמצעות טקסים,מוסדות, לוח שנה ורפפטיביות ועלינו ליצור אלטרנטייבה אתאיסטית של אופרציות אלו – כדי ליצב אתאיסטיות נכונה יותר.

אני חושבת שהנסיון של ההתחדשות היהודית ובכלל הסיפור של היהדות החילונית במדינת ישראל – יכולה לתת מענה מאוד מעניין לטענה הזאת. דה בוטון טוען שאנחנו צריכים

נואמים טובים כמו כמרים וטקסים טובים כמו טבילה במקווה. איזה מזל שאפשר ללמוד מחלוצי ההתיישבות של מדינת ישראל שניסו לעשות בדיוק את זה.

התנועה הקיבוצית שבזה ליהדות הישנה, ניסתה ליצור טקסים חדשים – נטיעות בטו בשבט, חגיגות ירקות בשבועות, שירה בציבור וכו' וכו' על מנת לבסס בדיוק את מה שדה בוטון קורא ליצור. תרבות חילונית הוליסטית המערבת את הגוף, את לוח השנה, ועוד ועוד. לצערנו, הניסיון הזה לא צלח. אפשר להתווכח ולנתחאת  הסיבות הפוליטיות לכישלון – אם זה עליית הקפיטליזים וחיקוי התרבות האמריקאית בישראל, או אם זה התחזקות מוסדות הדת בישראל שנתנו מענה חד משמעי וסוחף לשכבות שלמות באוכלוסיה, כך או כך – ה"פולחן" האתאיסטי לא היה חזק דיו כדי לעמוד בפני המתקפה.

אמנם, פולחן זה לא התבסס על שייקספיר ופיקאסו, אלא על בר כוכבא ויהושוע בן נון – מכוון שזה העולם התרבותי שאליו נזדקקו מיישבי הארץ בקונטקסט הספציפי , אך הניסיון הוא דומה.

גם היום אנשי ההתחדשות היהודית מבקשים ללמוד מהדת את דרכיה מבלי לשחזר את סמכותה וכפייתה. ללמוד כיצד התכנסות,לימוד דיון על ערכים ושירה מוסיפים לחיי האדם. ניתן לומר שבכך הם מדגימים את מה שדה בוטון מטיף אליו. ההבדל המרכזי הינו שהם גם שואבים את התכנים והרעיונות מתוך עולם התרבות הרחב של היהדות והתרבות הישראלית על מנת לשמר תרבות פרטיקולרית יהודית.

האם ניתן ליישם את אותו הניסיון של ה"התחדשות היהודית" על "התרבות המערבית" ? האם ניתן לקיים מוזיאונים המיועדים לרגשות, הרצאות החוזרות על עצמן וכהני תרבות הדנים במשמעות? זו שאלה מעניינת הנותרת בעינה. אולי טד הוא התחלה שלו, אולי פטשיזם של סחורות הוא סוג מסויים שלו – הרי כבר נכתב על "דת הצרכנים" והפולחן של מרכזי הקניות – האם ניתן לצקת משמעות אחת קוהורנטית לידע מדע ואמנות?

אולי חשוב לשלב בתוך "ההתחדשות היהודית" התחדשות מערבית – ושיחות אמיתיות על המשמעות שמעניקות יצירות אמנות ומוסדות חילונים לנפש האדם ולא רק לשכלו.

 

רשומות ישנות קודמות