צפיתי היום שוב בסרט "Yesterday" מ-2019 ופתאום התחוור לי שאני אוהבת אותו מסיבה אחרת לגמרי. ברור שנחמד לשמוע שוב שירים של הביטלס והפעם בביצוע דק יותר של זמר אחד, אבל יש בסרט הזה משהו מעבר.
הסרט לכשלעצמו הוא סרט בינוני – בואו נודה על האמת. אין בו תסריט מעניין במיוחד, משחק מיוחד או מסר יוצא דופן. סיפור פשוט, על הבחירה באהבה אל מול התהילה והפרסום, הבחירה בבחורה שהיתה מתחת לאף כל הזמן.
בכל אופן, הבנתי את הנקודה הזאת כשצחקתי ממש בסצנה שהוא מנגן בפעם הראשונה את השיר ייסטרדיי לחברים שלו, ואחת החברות אומרת שזה נחמד אבל לא מגיע לרמה של "פיקס יו" של קולדפליי.
אחרי שסיימתי לצחוק – הסתכלתי על עצמי, ועל הצחוק שלי ועלה לי סימן שאלה. למה בעצם אני צוחקת?
כי זה ברור לי מאליו. כי מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את הביטלס, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת שהבנתי את העולם ככזה שבו המוזיקה של הביטלס היא המלכה הבלתי מעורערת. שזאת המוסיקה הכי טובה שיש בכל העולם. ככה זה. השמש צהובה, הדשא ירוק וביטלס הם המוסיקה בהתגלמותה. השירים המפורסמים שלהם נותנים לי תחושה של יראת כבוד, ולפעמים גם צמרמורת או איזו דמעה. פעם דחיתי בחור בדייט כי הוא לא זיהה את דיי אין אה לייף. ואני לא איזו ביטולוגית, בסך הכל מעריכה את הלהקה. ביומיום אני כמעט ולא שומעת אותם. ועדיין, מבחינתי הן המובן מאליו.
לכן צחקתי. ולכן נהנתי מהסרט. יש עוד סצנה כזאת, מצויינת- שבה הוא מנסה להתחיל לנגן את Let it be וכל שנייה מפריעים לו עד שהוא מתחרפן. אני שואלת את עצמי, אם אני הייתי מגיעה ממקום שבו לא שמעו בו אף פעם על הביטלס, איך הייתי מגיבה אם הייתי שומעת את לט איט בי בפעם הראשונה בחיים. האם הוא היה מרגש אותי כל כך והייתי מעריכה אותו עד כדי כך?? כנראה שלא.
זה מזכיר לי מאמר מעולה שלמדנו בשנה הראשונה באנתרופולוגיה שנקרא "שייקספיר בג'ונגל" של לורה בוהאנן. המאמר מספר עליה, שהיא חוקרת שבטים אפריקאיים בניגריה, והיא נעתרת לבקשתם ומספרת להם סיפור של שייקספיר מתוך הנחה שסיפורי שייקספיר הם בין לאומיים וחוצי תרבוית. להפתעתה הרבה היא מגלה שהרבה מהנחות היסוד בהבנת הסיפור שונות לחלוטין ולפעמים הפוכות, בנוגע לתפיסות של מהו המוות, כיצד ראוי לנקום ועל מה -עד כדי כך שהסיפור מתרוקן לחלוטין מתוכנו. בעצם מה שבוהאנן ראתה כמובן מאליו בסיפור של שייקספיר התברר כתלוי תרבות וחינוך והסיפור פשוט איבד משמעות.
גם כאן, אם אתה לא באמת מכיר את הביטלס- אין סיכוי שתהנה מהסרט הזה. יותר מזה, הסרט בדיוק נוגע בנקודה הזאת של איך הייתם מגיבים אם כל העולם היה מתייחס לעובדה שאתם יודעים או מאמינים בה כשטויות שלא קיימות. מה אם מחר כל העולם יגיד שאין דבר כזה אוויר. למשל.
מה עושים בשנות האלפיים? הולכים לגוגל. וזה מה שג'ק עושה בסרט! אנחנו מסתמכים על גוגל כאל הסמכות היחידה והאלטימטיבית להאם תופעות קיימות או לא – וזה בעייתי בלי קשר. אבל מעכר לכך, נניח שתבדקו בגוגל – וגוגל יגיד שאין דבר כזה אוויר.
אתם לא מדענים, אף פעם לא ממש התעסקתם בנושא הזה של יש אוויר אין אוויר… עד כמה תעמדו בלחץ החברתי הזה ותתעקשו שהוא קיים? מה אם יהיה לכם סיכון אמיתי בנוגע להחלטה – לדוגמה, יאיימו עליכם שיפטרו אותכם מהעבודה אם תגידו שיש אוויר. האם עדיין תתעקשו? או שתחליטו שאת העבודה שלכם יותר חשוב לכם לשמור מאשר על האוויר הזה שממילא לא ראיתם אף פעם…
האם תזעקו עדיין "אף על פי כן נוע תנוע" כמו גלילאו גליליי?
מהבחינה הזאת הסרט הזה כל כך מתאים לימינו – ימים שבהם אמת ופייק ניוז מתבלבלים וקשה מאוד מרוב פוסט מודרניזים ופוליקטלי קורקט להבין מהי באמת האמת, ומתי חשוב לעמוד מאחוריה גם אם אף אחד בעולם לא יאמין לך או לא יבין אותך.
מחשבות וחיות אחרות 