ברית בין הבדלים-תאטרונטו 2011

התרגשות אחזה אותי לקראת פסטיבל תאטרונטו. הקונספט של הצגת יחיד מרגש אותי מעיקרו.
הוא מונולוג ארוך, אבל הרבה יותר מזה. כיצד ניתן לשמור את הקהל מרוכז באדם אחד לאורך הצגה שלמה?
כיצד שחקן יכול לרגש ולהיות מרוכז כשהוא לבדו על הבמה – הצגה שלמה?

השאלות האלה הפכו מעניינות לי יותר בעקבות ההתנסות שלי במשחק בחוג חובבים בביקורי העיתים. העבודה על מונולוג היתה מפרכת, הפרידה מעורך שלך וכניסה לעולמה של הדמות היה מרתק ולא פשוט בכלל.

והנה, פסטיבל תאטרונטו. פסטיבל שכולו מונולוגים. אוטוביוגרפים (אדם,פולארד) ובדיוניים.
בחרתי ללכת ביום הפסטיבל הראשון אל "ברית בין הבדלים" שהציג בתאטרון הסמטה ביפו.

מגילת העצמאות מתחפשת

בדרך העליה על סמטת הדגים ביפו העתיקה, עברתי ברחבה שליד תאטרון הערבי-עברי ביפו. שם היתה חגיגה של ממש שנתנה לי תחושה של פסטיבל אמיתי. מספר גדול מאוד של מייצגי תאטרון רחוב היו פזורים ברחבה הקטנה (מה שגרם לה להיות מאוד צפופה) שכל המייצגים עסקו באותו הנושא והוא: מגילת העצמאות. כל יוצר בחר להציגה בצורה שונה ויצרתית.
מה לא עשו שם לטקסט המכונן שלנו? גיהצו אותו, תטאו מתחתיו, ניסו להתכסות בו,שיחקו בו בארגז חול, נאמו עליו – ובעיקר יצרו סאטירה ישראלית נוקבת ומעניינת. המייצגים היו כולם דינמיים ותזזיתיים שלהרגיש את כולם נעים ביחד נתן תחושה של מהומה גדולה.לדעתי הרחבה קטנה מידי לכל כך הרבה מייצגים ויש שלא קיבלו את הקשב המתאים להם בשל כך.

בעיות לוגיסטיות חלק א'

רציתי להמשיך לטפס משם אל יפו העתיקה אך הדרך היתה מגודרת והתבקשתי ללכת מסביב. הדבר עיכב אותי בהרבה בעקבות הצפיפות הגדולה – והיה מאוד לא הגיוני לוגיסטית. מה עם קצת שילוט? הכוונה? מזל שכבר הייתי בתאטרון הסמטה שהכרתי את הדרך. (ונחזור ללוגיסטיקה בהמשך)
הגעתי לתאטרון הסמטה המקסים – ונכנסנו לאולם. לפתע הכריזה אחת מעובדות הפסטיבל שיש ארבעה צופי תאטרון שאין להם מקום אז אולי הצעירים מוכנים לפנות את כיסאם ולשבת בקדמת הבמה. כמובן שמייד התנדבו ארבעה צעירים.
אך הגישה הזו מעוררת תרעומת. מספר הכיסאות ידוע מראש. מדוע למכור יותר כרטיסים מהנמצא? זו הופעת ישיבה.
מיותר לציין שהם לא הציעו לצעירים החזר תשלום או משהו. בסופו של דבר צופים הנוספים סרבו להסדר זה (ובצדק) והצעירים חזרו למקומם.

ברית בין הבדלים -חוויות

וההצגה – הפתיעה לטובה. היא לא ממש הצגת יחיד – מכוון שהשחקנית, רינת יונה גליקו , משחקת מספר דמויות כשהדמות הראשית מספרת עליה. הדמות הראשית היא ילדה בת 12 – גיל לא חד משמעי לשחקן. הוא לא קול תינוקי, אבל גם לא מתבגר מרדן. גליקו מצליחה לשכנע בגילה בצורה בה היא מספרת את החוויות ומצטטת את הסובבים אותה בקנאות ילדית.
הסיפור מעניין ומרגש. נורית הילדה שבויה בהערצה לאביה הנכה נפשית אך חזק באופיו, לעומת אמא ובעלה החדש הנורמטיבים אך לא עומדים בהבטחותיהם, ולא כנים – מה שבולט מאוד לעיניים ביקורתיות של בת 12.
הבמה עמוסה בחפצים קטנים המקדמים את הסיפור, היא משחקת בחפצים ומדברת עליהם, ואם החפצים שעל הרצפה אינם מספיקים היא שולפת חפצים נוספים מהתיק. פיזור החפצים על הרצפה הוא בעייתי לצופים שרחוקים מכדי לראותה
כך נוצר בלבול כשלא ברור לאיזה חפץ הדמות מתייחסת.אולי היה ניתן באותה המידה לתלות את החפצים על הקיר מאחוריה, כך הקהל היה יכול להיות מעורב ביחסו אל החפצים השונים.
בניגוד למשתמע בתקציר ההצגה- עיקר ההצגה אינו בבריחה מהבית אלא בסיפורים המרגשים של נורית על החוויות שלה עם אביה ועם שאר בני המשפחה. נקודת המבט וההבנה שלה את המציאות מרגש ויוצא דופן והוא הוא ההנאה הגדולה מההצגה הזאת.
מומלץ. הנה קטע מההצגה

לוגיסטיקה חלק ב'

ועוד מילה על הלוגיסטיקה של הפסטיבל. טוב, לא מילה, אלא פיסקה:

התוכניה באינטרנט: מאוד קשה למצוא מידע על הפסטיבל. חיפוש בגוגל מעלה מגוון תוצאות מפוזרות, כמה כתבות בעכבר ולינקים לתאטרון הסמטה שכשמתקשרים אליהם אינם יודעים לתת מידע על הפסטיבל. המצב כל-כך קשה עד ש בלוגר נאלץ לפרסם פוסט בעצמו על מנת לעשות סדר בבלאגן. כל כך קשה לארגן אתר מסודר לפסטיבל?!
כרטיסים: בטלפון ניתן לרכוש כרטיסים רק לימים הבאים ולא להופעות של אותו היום. למה? ככה.ניתן לקנות כרטיסים במקום. אבל איך נדע אם נשארו כרטיסים ? לא נדע. אין תקשורת בין הקופות לבין המענה הטלפוני.מה – אנחנו מתקשרים באמצעות מדורות? טלפון, אינטרנט- וכל הנהלת הפסטיבל תוכל לדעת אם נגמרו הכרטיסים או לא.
וכמובן, תספרו את הכיסאות. אל תמכרו יותר כרטיסים ממספר הכיסאות שלכם. אתם נראים תאבי בצע ונותנים טעם רע לאומנות.עוד משהו, בדוכן שבו כתוב "קופה" כדאי לציין שאין מכירת כרטיסים אלא רק חלוקת כרטיסים שהוזמנו מראש, ושאין גם שום תקשורת בין ההצגות המתקיימות "למטה" (בערבי-עברי) לבין ההצגות המתקיימות "למעלה" (בתאטרון הסמטה). אני חשבתי שאתם פסטיבל אחד. שילוט מתאים והכוונה היו חוסכים לי עמידה מרגיזה של עשר דקות בתור.

שילוט והכוונה:אין. לפחות לא מספיק. לפחות לא שאני ראיתי. היכן מתקיימת כל הצגה? איפה המוקדים השונים? ישנה מפה בדף האחורי של התוכניה המחולקת לצופים (לא יכלתם להעלות אותה לאינטרנט?!) אך אין מודיעין או מישהו שאפשר לשאול אותו להכוונה חוץ מהמאבטחים שהיו אדיבים במיוחד.

בסך הכל,

שוחרי תאטרון הם שוחרי תאטרון, האנשים הם סלחנים ואדיבים, האוירה טובה וההפקות טובות מספיק כדי לחפות על הטעויות הלוגיסטיות של הפסטיבל.
יפו היא מקסימה וכבר אמרו שאין כמוה בלילות, וכשיוצאים מהצגה משובחת והיא מתגלה ברוב הדרה – נשתכח הכל והלב מתרחב.

"קולי נאלם ליבי נרגש"… מאי 2010

פוסט פרי עטי שפורסם לראשונה בבלוג של חברת e-learning במאי 2010

שנה וחצי כמעט הייתי המדריכה של כל החדשים. כל שבוע הייתי מכירה חדשים אחרים: לכולם אותן פנים המומות, עיניים מתרגלות לאור הבוקר לאחר מספר חודשי אבטלה, משוטטים במסדרונות בחשש, מחפשים את הדלת הנכונה, את המילה הנכונה, נמצאים בחוסר ודאות מתמיד.
ואני, שכל יום, כל היום הייתי עם עובדים חדשים, התרגלתי להצביע לכיוון השירותים, לענות בפעם השלושים על השאלה שנראתה לי כל-כך ברורה, להבטיח טובות להמשך התפקיד ולהרגיל אותם אלינו.
הייתי קצת מדריכה, קצת מ"כית, קצת מנהלת, מלמדת אותם את ראשי התיבות, את קוד הלבוש, את הבדיחות הפרטיות…
כבר התרגלתי ל"חדשוּת" שלהם. היא הפכה לשגרה.
והנה אני חדשה. נעים מאוד אני דפנה. תספרי על עצמך. אני? אני הותיקה המכירה, אני הייתי בנעלי ה'מדובבת את החדשים שיספרו על עצמם', והם, לוקחים נשימה, בולעים רוק, מעבירים מבט מסביב לחדר ומשפילים אותו לבסוף, "מה אני כבר יכול לספר.." היו עונים לי. אני אז בחיוך הייתי מעודדת עד שהיינו זוכרים את השמות של כולם מייצרים בדיחה משותפת, וכבר יותר נוח לכולם.
כשתינוק נולד לעולם,(יש לנו הורים בקהל?) הוא קולט את העולם בשלבים, החושים שלו עדיין לא התפתחו לגמרי, המוח שלו לא לגמרי מסוגל לעכל, הוא רואה שחור-לבן לפני צבעים, מבחין בצורות כלליות לפני פרטים, כך שהעולם מתגלה לו בהדרגה, פיסת מידע אחת אחרי השנייה.
כשאתה עובד חדש, או עובדת חדשה במקרה שלי, כל המידע מגיע בבת אחת. המידע הפורמלי והבלתי פורמלי מגיעים אליך יחד ואתה צריך למיין, לסנן, לשנן, להתרגל. לעבד את כל המידע ולהגיב.
אנחנו, בפיתוח הכשרות כדאי שנזכור להיות רגישים לניואנסים הללו, להיות ערים ולהמשיך להזכיר לעצמנו שוב ושוב, שמה שנראה לנו, או למדריך שעבורו אנחנו מפתחים- טבעי וברור כמו פעולת הנשימה עצמה, כל אותו מידע "שקוף" בהתנהלות היומיומית בארגון, לא ידוע ואולי אפילו מאיים על העובד החדש. חוסר הודאות עלולה לגרום לנו להיות חשדנים ולהפריע לנו בתהליך הלמידה של המידע הפורמלי והבלתי פורמלי גם יחד.

כמובן שיש צורך ללמוד את השמות, את המשימות, הסיסמאות למחשב ולדלת, את הפורמט שבו מגישים מתווה, או מערך שיעור. ובאותו הזמן צריך לקלוט את כל אותו מידע "שקוף", איך מתלבשים, מתי יוצאים לצהריים, איפה קונים, על מה מתבדחים, מי מתחבר עם מי, מי מעשן ואיך לקרוא לו, באיזה ווליום שומעים מוסיקה תוך כדי עבודה, ובמי צריך להתחשב כשמגבירים את המזגן.
המידע השקוף הזה מקיף אותך בין אם אתה מרגיש בו או לא, ואם הזכרתי תינוק אז גם כאן, אתה זוחל, מנסה ונופל, מכניס לפה לטעום ומגלה.
גם אני ניסיתי, טעיתי, התבלבלתי עד שלאט לאט אני כבר זוכרת את רוב השמות, כבר לומדת איך לטפס על כיסאות הבר בלי להראות מטופשת (מידי), לומדת שלא כולם מסיימים את כוס היין של חמישי, שלא הכי נורא אם תשאירי כלים מלוכלכים בכיור, שבארוחת צהריים מחכים לפחות לעוד שניים כדי לשבת יחד סביב השולחן, שרותם כנראה יספר בדיחה שקשורה לטוויטר, יקרא לכולם בשמות משפחה מלאים ולאורן סבידור יוסיף את "מרכז", שאם אסף קורא "שונית" יש מצב שצריך להסתובב, שאפשר לחבר את הפלאפון/ אייפון לרמקולים ולשמוע שירים יחד, שכדאי לבדוק אחרי 3 דקות חימום במיקרו אם המנה כבר חמה מספיק לאכילה, שאנשים לא תמיד עובדים מהמקום הקבוע שלהם, ושיש מצב שכלבה תקבל את פניך כשתכנסי בבוקר למשרד..¦lt;br /> הכניסה לחברה היתה חויה נעימה מאוד עבורי.
זה הזמן להודות בכנות: על החיוכים, השיתוף המדהים, הסבלנות, ההסברים הברורים, הקלילות שבה מתעניינים ופותחים שיחה, האוירה המקבלת והפתוחה, הדאגה לכל פרט, קשור או לא קשור לעבודה, כל אלה ריככו עבורי את המעבר לעבודה חדשה, ונתנו לי להרגיש בת בית.
תודה רבה רבה לכולכם!
והנה יש לנו 3 חדשים אחרים, שגורמים לי להראות ממש ותיקה J. בהצלחה חיים, הילה ואורית, הגעתם למקום מקסים ומחבק, תומך ואכפתי, ואם אתם יורדים לתנור הלוהט תקחו את הפתק עם ההעדפות שלי לסלט בבקשה…
"מסע התגליות האמיתי הוא אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות" (מרסל פרוסט)

דפנה מלר

לקפוץ בחבל

אתם יודעים, כשהייתי בבית הספר היסודי, אף פעם לא קפצתי בחבל.
בדלגית קפצתי, בעיקר בשיעור התעמלות,עם עצמי – לוקחת נשימה קובעת את הקצב, שלוש קפיצות והחבל מסתבך ברגליים, אבל לא בחבל.
חבל הוא חבל ארוך שבכל קצה אוחזת בו ילדה אחרת, והבנות נעמדות בטור ואחת אחר השנייה נכנסות לקפוץ.

אני הייתי עומדת,בפעמים שהייתי תופסת טיפת אומץ ומסתכלת על החבל עולה ונופל מולי, מתכוננת לקפוץ ולא.
שוב מתכוננת, ושוב לא. החבל היה עושה תנועה מעגלית וחוזר וברגע מסויים הייתי צריכה להכנס אליו, לקבל את הקצב שלו, ושל שתי הבנות האחרות, ואני, היה לי קצב אחר.

רציתי, להשתתף. אבל כל רגע נראה לי לא מתאים. לא הצלחתי לדמיין את עצמי משתלבת בתנועה המעגלית הזאת. מה לי ולה.
זמן ההתלבטות כמובן היה מוגבל. קריאות החברות זרזו אותי להצטרף – ומשהשתהתי, עקפה אותי מישהי אחרת בזלזול ונכנסה לקפוץ.
אני הייתי נסוגה אז לשבת בפינת החצר ומביטה בהן בדרך הקלילה שלהן, להתמסר, במקום לחשוב על הקצב פשוט לקפוץ אותו.

כל ראיון עבודה שאני עוברת בתקופה הזו, דנים בחיי העתידיים כלאחר יד. את תתחייבי לנו לשנתיים ואנחנו נדרוש ממך,נציב לך גבולות ותקנות,נבחן אותך ואולי נתן לך משהו לשלם את שכר הדירה. נתתי לה חיי – הסיפור האמיתי.
על סמך מודעת דרושים של 4 שורות וראיון של עשר דקות אני צריכה לקבוע האם אלו החיים החדשים שאני רוצה לעצמי, האם אלו האנשים שאני רוצה לחיות איתם – פשוט לקפוץ. עודף הביקוש לא מאפשר לי לשאול שאלות לתהות על קנקנם של המעסיקים של אופי העבודה.
שוב חוזרת השאלה "מה את מחפשת?"
מה אני מחפשת באמת? מקום שיהיה לי טוב. שיתן לי תחושת משמעות שיכיר לי אנשים משמעותיים.
שאוכל להשען עליו ברגעים קשים. שיהיה לי בית שני. (לא ההוא מהחורבן…)

ישנו פער בין מה שאני משדרת למה שאני יכולה לייצר.
תשווקי את עצמך קוראים לי מאמרי חיפוש העבודה, מתגי את עצמך. צרי לוגו.
ולאחר שאשכנע ואבטיח- מי יוודא שאני אכן מקיימת?
מה יקרה למחרת חתימת החוזה?
ושבוע אחר כך?
ושנה אחר כך?

תשאלו אותי למה אני נראת מהססת
תזכירו לי שיש תור של מועמדים שמחכים בכניסה
זה בטח יעזור לי להחליט.

הגרביל היעיל- שיר לניר

בוקר יעיל אחד התעורר
הגרביל היעיל והתחיל לברר
השמש מחממת או שהרוח מקרר

הגרביל היעיל קם מוקדם
"יקיצה מוקדמת מטיבה לאדם"
כך אמר ביעילות וטיפס על גב הפנתר
אל העבודה לא איחר

"אם מקדימים את הפקקים
את כל המשימות בעבודה מספיקים!"
הוא כתב באקסל כמה חוקים
דיבר בוידאו קונפרנס עם אנשים רחוקים
וזכר לא לאכול ממתקים

כן, כזה הוא הגרביל היעיל
תמיד מסיים משימה שמתחיל
יכול תמיד את המצב להציל
את הפתרון למצוא בטיל.

הגרביל היעיל חזר לביתו
ועל הנייר כתב את האגנסט והפרו
כשהתוכנית היתה ברורה עבורו
יצא לריצה מזמזם את שירו.

בדרכו בריצה לפתע נתקל בחיה מוזרה
השריון מלמטה הרגליים באויר- זה נראה רע
כשהתקרב גילה שזהו צב מהופך פונה לתקרה

הגרביל חשב : מצב זה לא יעיל!
השריון אינו מגן,הרגליים לא יכולות לברוח-להציל
"צריך עזרה?
שאהפוך אותך חזרה "?
להפתעתו "תודה, אבל לא!!" הצב קרא
למה לא? (אכן, סיטואציה מוזרה.)
"נוח לי לנוח- להתבונן בעננים,
להתנדנד קצת, לא עשיתי זאת שנים… "

הגרביל הסביר לו והביא דוגמאות
אם יבוא טורף מה יהיו התוצאות
אך הצב בשלו לא מעוניין לראות
ורק נתן לגרביל את המילים הבאות:

"מעולה ונותנת סיפוק היא היעילות
ממלאת את חיינו במשמעות
עשייה מבורכת ונותנת עצמאות

בגילנו המתקדם מותר מידי פעם
לקשט את חיינו בשטויות חסרות טעם
להתעצל,לבלבל,לבהות
לשאול,לברר, לטעות

לחבק בחום את הדברים שלחלוטין לא יעילים !!

אנשים כמו נטיפים

אנשים כמו נטיפים
במערה
ממשיכים קצת את שקדם להם
את דור ההורים
פונים קצת לדרך אחרת
ומתקבעים.

מראה מראה שבמסך..

השתקפות הוא מצב בו חוזרות קרני אור מעצמים ומדמויות, והכל נראה כפי שהוא במציאות.

אם לכל אדם יש פרופיל- פייסבוק/לינקדאין/או אפילו פרופיל מקצועי
אם לכל בית עסק יש אתר,
אם לכל מושג יש ערך בויקפדיה, או לפחות תוצאה בגוגל,
אם לכל ידיעה יש כיסוי באתרי חדשות,
אם (כמעט) כל שיר מופיע ביוטיוב,
אפשר לומר שמציאות משתקפת ברשת?
שהאינטרנט מציג את סך התפיסות והידע שלנו לגבי העולם?

במישור אחד הרשת מתפקדת כספרייה ענקית שמאכסנת מידע שיש לנו על אותו מושג, אדם או מקום (מי אמר גוגל סטריט?)
במישור שני היא מתפקדת פעמים רבות כמציאות הפנטסטית ולא הריאלית – בתי עסק מציגים את הצד המעוצב והשיווקי שלהם – השונה במציאות (כמה פעמים התאכזבתי למצוא משרד מוזנח לחברה שיש לה אתר נוצץ) ואותו הדבר אפשר לומר לכל מאות הבנות שתמונת הפרופיל שלהן היא בבגד ים. (אנחנו לא סן דייגו – להציג את עצמך בבגד ים הוא הבנה שיווקית מצויינת של המגדר) – שוב יש פער בין המציאות לחלום בין המצוי בעולם לרצוי המוצג ברשת.

ומידי פעם זה קורה – הרגע בו אתה מחפש מושג ששמעת ואתה רוצה לחקור בגוגל או בויקיפדיה- ופתאום אתה מאוכזב לגלות שאין. המושג שחיפשת לא קיים. בועות של חוסר אמון עולות- רגע, סיכמנו שאתה תפרש לי את העולם ותפרט לי אותו- איך פתאום יש מושג שאתה לא יודע?
במצבים כאלה אנחנו בדרך כלל נוותר, אולי נפנה למקורות ידע אחרים, אולי ניצור את הידע בעצמנו,
אבל עם השנים מה יקרה? האם נפנים שהמידע ברשת הוא חלקי או שלאט לאט כל מה שלא יהיה לו איזכור ברשת פשוט יוכחד? האם נכדינו ידעו לצייר אותיות על נייר (או פד דמוי נייר – בל נהיה קטנוניים) או ידעו רק להקיש על מקלדות?

מה יקרה לאותו פער יקר וחמקמק בין הידע שלנו על העולם לבין מה שמיוצג ברשת עליו? האם הוא ילך ויצטמצם? הרשת תכיל עוד ועוד ידע? האם יצטמצם מהכיוון השני? אם זה לא יהיה באינטרנט לא נאמין שזה קיים (בבחינת אם אתה לא שם אתה לא קיים?)
או שנדע לשמור עליו ולהבין שהאינטרנט אולי משקף את המציאות – אבל זו מראה עקומה (כמו ההשתקפות שלנו בכף או כפית) מגדילה חלקים מסויימים, מקטינה אחרים, ומתעלמת בכלל מהבטים אחרים –
חושי ריח,טעם,מישוש? האם יתווספו למחשבים העתידיים שלנו או ישארו במימד המוזר הזה בו אנחנו נמצאים בין מחשב למחשב בין מסך למסך – במציאות?

הקלות הבלתי נסבלת של הטעות…

אני מוצאת את עצמי גוערת במחשב. ולא רק גוערת.
לפעמיים ממש מזרזת אותו ב"נו כבר!" עצבני.. לפעמים סתם מקללת אותו.
כשעבדתי במשרד גיליתי שזה אפילו לא רק אני ולא למחשב ספציפי- ישבנו שישה אנשים בחדר אחד וכל כמה דקות מעבר לקליקים של העכבר ששמענו אחד מהשני – מישהו אחר היה חוטף עצבים על המחשב שלו, רוטן ומגדף אותו..

וכל זאת למה?
כי הם בלתי צפויים. במהלך יום עבודה הם מבצעים אינספור שביתות איטלקיות קטנות, לפעמים אפילו מרידות גלויות.
בדרך כלל אנחנו מקבלים זאת בהבנה. מקליקים שוב, מוחקים ומנסים מחדש,לוחצים יותר חזק..

למה הם צריכים לטעות כ"כ הרבה?!
המחשבה הזאת הכתה בי לראשונה במהלך שיעור פרטי שהעברתי במחשבים לתלמידה בת ה-84 שלי.
היא תפסה את הרעיון של משטח הנגיעה והקליק השמאלי.(לא שזה פשוט כי המשטח נגיעה הזה זה הדבר הכי עדין ביקום בערך אבל סבבה. )

ואז אני אומרת לה "תקליקי על האייקון" היא מקליקה- המחשב לא מגיב. למה? ככה.
תקליקי פעמיים, היא מקליקה- הוא לא מגיב.
ואז פתאום כן. למה? ככה.

פתאום האינטרנט האלחוטי שלה מודיע- התנתקתי. למה? ככה. הוא קלט רשת אחרת והלך לטייל או משהו. אז להתחבר שוב.

כמה פעמים ביום אנחנו עסוקים בלתקן את הטעויות הקטנות האלה? כמה התרגלנו אליהן ואנחנו כבר לא מרגישים בהם.
אני יודעת שזה מחשב וישנה חוקיות כלשהי מאחורי כל הזיופים הקטנים האלה שמלווים כל אחד בגלישה או בעבודה היומיומית שלו- אבל לא הגיע הזמן שזה יפסיק לקרות?
שהלחיצות יהיו פשוטות יותר?- כמה פעמים העכבר קפץ לכם מנקודה שעליהם רציתם להקליק ונפתח לכם דף או ישום שלא רציתם? לי 5 פעמים בשעה לפחות.
כמה זמן אנחנו מבזבזים בלמחוק טעויות הקלדה ? כמה פעמים ביום אנחנו רוצים לכתוב באנגלית וכותבים בעברית ולהפך? (אחרי שמתרגלים להעזר בהפוך על הפוך זה כבר פחות מציק)

אתרים שהדפדפן שלי לא מצליח להעלות, סרטונים שנקטעים באמצע ללא סיבה, אנטר שנלחץ פעם אחת ומתקבל פעמיים…

"שינון עקשני של החוכמה העתיקה שלפיה תנאי לחיים בחברה הזאת הוא שחיקה מתמדת ושבירת כל התנגדות אינדודואלית. דונלד דאק בסרטים המצוירים,כמוהו כמו האומללים במציאות, מקבל את המכות שלו למען יתרגלו הצופים לאלו שנוחתות עליהם."( אדורנו והורקהיימר)

אנחנו מתרגלים לחיות בסביבה שהיא די אקראית, לא יעילה, ועם הזמן אנחנו נעשים יותר ויותר סלחנים לכשלים וטעויות,
משלימים עם המערכת או מסכמים את המחאה בסינון "אוף" מול המסך, או בלדפוק את העכבר בשולחן.

האם ההשלמה הזאת גורמת לנו להשלים גם עם כשלים אחרים במציאות שלנו ולא להתעקש על יעילות?
האם בעקבות המחיקות והנסיונות החוזרים ונשנים אנחנו הופכים להיות במוכנות תמידית לקבלת תקלות?

ההוא שדחף בתור כשחילקו את הכישרון

בעוד אני מתחבטת לאן לפנות, במה לעבוד, מה התחומים שבהם אני יכולה למצוא את עצמי, שאלות לא חדשות אצלי, אני נתקלת שוב ושוב באנשים שההסבר היחידי לכשרון המופלא שלהם הוא –

שהם פשוט דחפו בתור כשאלוהים חילק את הכישרון.
אחד מהם הוא עמירם עיני.
עמירם הוא יוצר שר ומנגן- בהרכב Amiram Inc.

חוץ מזה עמירם עיני הוא הדוגמן הישראלי הכי מצליח בעולם.
הבחור יפה בצורה בלתי רגילה וגם היום כשהוא מעל גיל 35 אפשר למצוא עבודות דוגמנות שלו למותגים כמו ורסאצ'ה ובירה בקס בפרופיל שלו.
אם זה לא מספיק, עמירם גם יודע לצייר, אם הוא היה משרבט עוד הייתי מקבלת- אבל הבחור פרסם ציורים בתערוכה בגלריה, ציורי תלת מימד מרשימים. לא יאמן.

הכרתי אותו לראשונה כשביום ראשון האחרון (6.3) חיפשתי לאן לצאת, כשפתאום הופיע השם הזה ברשימת ההופעות של קפה ביאליק.
חיפוש ביוטיוב וברשת סיפר לי שההרכב הזה היה פעיל בעיקר לפני שנה, אז הם הופיעו הרבה יותר ושחררו שיר מעולה לגלגלצ Allright , אך מאז הם התפרקו ועמירם חזר להופיע עם נגנים אחרים תחת אותו השם.

ההופעה היתה מקסימה, אווירה אינטימית של שני גיטרסיטים וכנרית – שירים מעולים ונעימים מלווים באקורדים שלפעמים מתקרבים לפלמנקו לפעמים יותר לפולק אמריקאי ובין שיר לשיר חיוך ומילה טובה.
בסוף ההופעה כשהקהל התאסף לעבר היציאה הבחנתי ברוב המוחץ של הנשים בקהל. כולן נגשו אליו כל אחת בתורה, חייכה והחמיאה – ואני מבינה כל אחת מהן.

הוא גם יודע לרקוד טנגו בחולות :

באיזשהו שלב בהופעה הוא אמר שהשיר הבא הוא התשובה לכל מי שמתרה בו לעזוב את המוסיקה ולעבוד במשהו רציני מ"9 עד 5" . ('וחוץ מדוגמנות' צעקה לו מישהי בקהל) לבסוף הוא ביקש שלא רק נעשה לייק אלא ממש נגיב על ההופעה בדף ההופעה בפייס- מה תגיד על פוסט, עמירם?

מאחלת ומאמינה שיגיע להופעות הענק שהוא מחפש.
אחח… כמה כישרון בבן אדם אחד.

ראיון איתו בNRG מלפני חצי שנה
Amiram ב-MOOMA

***

ובכלל יובל אומר שאין דבר כזה כישרון. רק עבודה קשה והתמדה.

אמירה שהיא לא פשוטה, כי היא גוזרת על מי שבוחר בחיי יצירה עבודה סיזיפית בלתי פוסקת על יצירה ולימוד.האם כולנו יכולים לעמוד בחיים קשים כאלה על מנת להנות מפירות יצירה? יש אנשים שאני מאמינה שיש להם יכולת התמדה- ואולי זה הכישרון האמיתי.

מי שמכיר את קריירת המוסיקה של יובל קרמר (מלהקת Amaseffer המצויינת)- יודע שהוא מיישם את האמירה הזאת. את זאת, ואת הסיסמא- "אם אתה עושה משהו, תעשה אותו כמו שצריך."
גם את ההופעה שהיתה לו השבוע עם ההרכב Junkie השבוע (7.3) במועדון הסאבליים הוא עשה כמו שצריך.

ההרכב הזה הוא הרכב צעיר ובועט עם תופים חזקים, חיוכים, קאברים מפתיעים וכיף גדול

יובל משתף פעולה כאן עם תום גפן -שהוא זמר מיוחד ואיש יוצא דופן (גם אם לא הייתי מכירה אותו) שהבדיחות שלו בין שיר לשיר נודדות בין בדיחות פרטיות לא מובנות למשחקי מילים קשים לפיצוח.

מהם על הבמה גם זכי,יובל תמיר,ואור  והממתק של ההופעה הזאת – היתה ללא ספק זמרת אורחת צעירה מאוד ומקסימה: עמית אשכנזי- שאי אפשר להאמין איזה קול חזק ורוקיסטי יוצא מהבחורה המתוקה הזאת. פשוט מהממת.
ההופעה היתה מלאת אנרגיות ומקפיצה הקאברים קיבלו צבע חדש והשירים המקוריים נכנסו לבטן ושימחו אותה.

אמנם כשאני כותבת על ההופעה הזאת אני מעט משוחדת מעט מתוך ההכרות האישית שלי עם תום ויובל –
אבל תסמכו עלי שאם חסר לכם קצת רוקאנדרול עם אקורדים יותר מחוספסים – בררו מתי ההופעה של ג'אנקי הקרובה למקום מגורכם.

נ.ב.
המילים של השיר On evey line נכתבו באוירה שיתופית בה גם אני (אני!) השתתפתי.
שורה אחת שם- שלי. שלא תגידו שלא ידעתם.

גרפיטי 2.0

גרפיטי היה עוד לפני שידענו מה זה תוכן גולשים. הוא היה התשובה או הבעיטה של קול אחד מבעד למודעות הפירסומת הענקיות והשלטים התופסים את המרחב הויזואלי ברחוב.

האם תוכן גולשים מצליח לעשות את מה שעושה הגרפיטי ברחוב?


לדוגמה הכיתוב הבא:


אמירה שאני לחלוטין מסכימה איתה, בעיקר כשהיא מופיעה באותו הרחוב מול פרסמות ענק (כשאני אומרת ענק- אני מתכוונת ל3X5 מטר) לקניית עוד ועוד מכוניות.

האם היתה משיגה את אותה התפוצה אם היתה נכתבת כסטטוס בפייסבוק? או אולי יותר? אם היתה מתפרסמת נניח בתור כותרת למאמר בYNET – היו לה  יותר צפיות או פחות?

או הכיתוב הזה :
כל הפרסומות שמסביב רק אומרות לנו לקנות ולקנות ואיך לא צרכנו והנה קול אחד אחר, קנה פחות חיה יותר- נותן פתח לחשיבה חדשה.
האם גם אנחנו בבלוגספרה יכולים ליצור כזה פתח? בים של באנרים, מודעות מסובסדות, פופאפים ופופאנדרים יכולים להפוך את המרחב הוירטואלי שלנו להייד פארק – שאומר גם אמירות אחרות כאלה שהולכות נגד הממסד שבו אנחנו מוקפים?
מה תאמרו על הכיתוב הבא (ליד עזריאלי) :
בהתחשב שהמילה האחרונה במשפט היתה "meters למיטב הבנתי הוא התכוון לכתוב handred ולא haunted אבל יכול להיות שאני טועה (למה התכוון המשורר?)

בניגוד לפייס או לבלוג – כאן אין ממש יכולת לתקן או למחוק או להסס הכתיבה.
אני פרשתי את זה בתור אמירה ביקורתית על חיפוש האהבה בשוטטות בעיר הגדולה."אהבת אמת נמצאת בעוד מאה מטרים" לו רק יכלו לעדכן את הGPS שלי בזה היו לי חיים הרבה יותר קלים…
ועכשיו חידה, האם לפני עידן האינטרנט היה יכול להווצר מצב בו יצור לא ברור משתלט על כל חלונות הביניין של בנק החלקאות של ישראל??
האם היכולת והאפשרות ליצור תוכן באינטרנט נותנת לנו כוח לבטא את עצמנו ביתר עוז על קירות אלמונים ברחבי העיר?
ואם אנחנו כבר בעיניין את היצור הזה עם האף המוזר ראיתי ברחבי העיר לא פעם ולא פעמיים. מישהו יודע מה מקורו ומה רוצים להביע באמצעותו?
אני אשמח לפענח..


מה אתם? יוצרים גרפיטי וירטואלי או מוסיפים עוד מלל לממסד ?


כמה את מדברת! או ביקורת על גיא אוני

זכרתי את ההמלצה של רותם מימון והלכתי לראות את הסרט גיא אוני (לא "גאוני" – כמו שכולם שומעים בפעם הראשונה …)
רותם הזכיר שזה הפצה עצמית לסינמטקים בלבד וכל ההכנסות קודש להפקת הסרט! יצירה ישראלית אמיתית!

הסרט הוא סרט מיוחד בלי צל של ספק. משוחק ומצולם מצויין ואפיון התקופה שכנע אותי מאוד.
שני דברים בלטו לי מאוד לאורך כל הסרט:

דיבור

אחרי שמתרגלים למגוון השפות, בשונה מסרטים אמריקאים בהם גם חייזרים וגם צרפתים וכל יצור באשר הוא מדברים אנגלית שוטפת – כאן אם אתה פולני אתה תדבר יידיש ואם אתה ערבי אתה תדבר ערבית עותמאני ידבר תורכית ובריטי ידבר בריטית.
מגוון השפות שנחשפים אליו בסרט הזה מוסיף ומעשיר את הצפיה, תורם להבנת המרקם החברתי העשיר שהיה כאן טרם מדינת ישראל (כמו שפאניה אומרת "אמרו לנו שפלשתינה היא ארץ ריקה ומסתבר שיש כאן אנשים ").

אחרי שהתרגלנו פתאום שמים לב, שהם לא מדברים. כמעט כל הסרט, הארועים המרכזיים נעשים ללא דיבור. הם אנשי עשיה.
לא אנשי התפלספות. תשוו את זה לפטפטת הבלתי פוסקת שאנחנו רגילים אליה מריאלטים עכשיוים, מהרדיו והטלויזיה שלנו ותקבלו צליל לא מוכר ומשונה של שקט.
החיים שלי אישית מוקפים במילים, מה שאני לא אומרת אני חושבת מה שאני לא חושבת אני כותבת או קוראת או שומעת- מילים זורמות אלי בלי הפסקה ומקיפות אותי .
בגיא אוני – לא. אומנם זה לא סרט אילם, אבל הוא לא מתרחק משם. הם מדברים כשיש להם משהו חשוב לומר וגם אז רוב המסר הוא בסאס טקסט- במבט, בטון, בגוף.
קשה לעכל סרט כל כך שקט, אך שהוא מלווה בהרבה עשייה זה יוצר חויה מיוחדת במינה, ונתן לי לחשוב, אולי לא צריך לדבר כל כך הרבה. אולי מי שמדבר הרבה עושה פחות, ומי שעושה יותר מדבר פחות – כאמרת הפתגמים הישנים…

קאט

הקאטים בסרט, חדים ומעיפים. הסצנה לא נסגרת, לא דועכת לאיטה. פשוט קופצת למקום אחר בתאורה אחרת לגמרי.
היית בתוך הבית בקידוש של יום שישי, מבטים … -בום- אתה בחוץ גורר סלעים ממקום למקום. אין המשכיות ברורה בין קטע לקטע, ולי זה גרם תחושת התעוררות מיידית לכל סצנה וסצנה ומצד שני תחושה של ריאליזם שבו אנחנו מביטים על מציאות שלמה בחלקים כשכל פעם מתגלה חלון אחר. הופ אנחנו בבית התורכי. בום אנחנו מתחת לעץ עם האח המשוגע.
הקאטים החזקים עלולים גם קצת לעשות קצת סחרחורת אולי זה חלק מהעיניין.

(האח המשוגע, דמות קצת שולית, למי שמתכנן לראות – אל תצפו שהוא יקדם או ישתתף איכשהו בעלילה. הוא חלק מהרקע.
עץ+הרים+אח משוגע. אני חושבת שכל תפקידו בסרט הוא לספר עוד פרט על פאניה. )

תמר אלקן מדהימה בעיני. היא עושה את הסרט. היא מאוד מאוד משכנעת, רגישה, עדינה ועם זאת חזקה, מלאת ניואנסים ויצרת אמפטיה בצופה. שחקנית מעולה. ומתאימה לפאניה. הייתי שמחה לראות אותה גם מתבגרת בסרט אולי אם איזה צלקת או קמטים להראות שהיא לא אותה הנערה הגלותית. הגלביה הערבית שאיתה היא מסתובבת מצליחה להעביר את התחושה – אך לא מספיק.

בקיצור, אם אתם מעידים על עצמכם שתוכלו להתמודד עם סרט לא אמריקאי, לא מפוטפט עם קאטים חזקים ונופים ישראלים בתוליים ומקסימים – גררו עצמכם לסנמטק…

רשומות ישנות קודמות המשך רשומות חדשות יותר