"כמו בסרטים" או "אתה חייב לראות את זה"

יוצרי סרטים וסדרות משכתבים חוויות ומושגים חזותיים על מנת ליצור את האמנות שלהם.
אנחנו צופים,מתרגשים ומושפעים מהאמנות הזו. לפעמים מחקים אותה בלי להרגיש, לפעמים משנים את הסטנדרטים שלנו לפי הסצנות בסרטים. הרי בנינו את אידאל האהבה והזוגיות שלנו בעיקר לפי מה שצפינו, ועל כך נכתב ודובר ("רוצה לאהוב כמו בסרטים חתיך שיבוא באנגלית וצבעים" (אסי דיין/שיר הפרחה)

התהליך הזה של ההשפעה מלווה אותנו שמקרים משונים שקורים לנו בפעם הראשונה מנומקים בזה "שזה היה כמו בסרט" אמנם זה קרה בחיים שלנו באמת אבל זה מתאים יותר לעולם הסרטים.
הצפייה המשותפת יוצרת עולם של מושגים ואסוציציות משותפות. בהרבה מהשיחות שלנו אנחנו מזכירים מושגים ומשפטים שאהבנו מתוך סרטים שצפינו בהם על מנת לוודא שהמושג שבניתי לעצמי הוא לא רק שלי אלא הוא שלנו. יש חשיבות עבורי שהאנשים שאני מכירה יהיו בעלי אותם קישורים אמנותיים כמו שלי.

לכן אני חוזרת על עיקריי המערכון ששןדר אתמול בערב בפינת הקפה במשרד,מרכלת על המתמודדים בריאלטי בבית הקפה, ומעבירה ביקורת עם מי שבא איתי לקולנוע. חשוב ליצר מושגים משותפים.

אבל מה קורה כשיש מאגר סירטונים עצום ברשת? אי אפשר לדעת מי מהקרובים שלי צפה או לא צפה ומי יצר אצלו בראש את הקישור שלי את המושג שיש גם לי ,השונות הזאת ההבדלים מול האנשים הקרובים אלי- לא נעימה לי . היא יוצרת בי בדידות מסויימת בדידות של האסוציציה – מה רק אני אזכר בסרטון הזה כל פעם שאני אראה כלב מפהק?

לשם כך אני אשתף. אני אשלח לכל מי שברשימה או אפרסם בפייסבוק. אך אבוי רבים ממכריי הם אזרחים אפטים בפייס ולא צופים בסרטונים ששולחים להם. כך נוצר ה "אתה חייב לראות את זה" במפגשים פנים אל פנים. מה דוחף בי להכריח את חברה שלי לצפות בסרטון שהצחיק אותי? למה זה כל כך חשוב לי עד שאנחנו מעבירות את כל הערב המשותף שלנו רק בצפייה בסרטונים שהצחיקו אותי או הצחיקו אתה?
אנחנו חייבות להתעדכן, אנחנו חייבות לצמצם את הבדלי המושגים או ההומור שרכשנו על מנת שנוכל ליצור שפה משותפת ולתקשר זו עם זו. כבר לא דואגים עבורנו לשדר את אותם התכנים באותן השעות – אנו צריכים להיות נשאי התרבות ולודא שאנחנו מייצרים את אותן הרגשות וצוחקים מאותן הבדיחות.

מראה מראה שבמסך..

השתקפות הוא מצב בו חוזרות קרני אור מעצמים ומדמויות, והכל נראה כפי שהוא במציאות.

אם לכל אדם יש פרופיל- פייסבוק/לינקדאין/או אפילו פרופיל מקצועי
אם לכל בית עסק יש אתר,
אם לכל מושג יש ערך בויקפדיה, או לפחות תוצאה בגוגל,
אם לכל ידיעה יש כיסוי באתרי חדשות,
אם (כמעט) כל שיר מופיע ביוטיוב,
אפשר לומר שמציאות משתקפת ברשת?
שהאינטרנט מציג את סך התפיסות והידע שלנו לגבי העולם?

במישור אחד הרשת מתפקדת כספרייה ענקית שמאכסנת מידע שיש לנו על אותו מושג, אדם או מקום (מי אמר גוגל סטריט?)
במישור שני היא מתפקדת פעמים רבות כמציאות הפנטסטית ולא הריאלית – בתי עסק מציגים את הצד המעוצב והשיווקי שלהם – השונה במציאות (כמה פעמים התאכזבתי למצוא משרד מוזנח לחברה שיש לה אתר נוצץ) ואותו הדבר אפשר לומר לכל מאות הבנות שתמונת הפרופיל שלהן היא בבגד ים. (אנחנו לא סן דייגו – להציג את עצמך בבגד ים הוא הבנה שיווקית מצויינת של המגדר) – שוב יש פער בין המציאות לחלום בין המצוי בעולם לרצוי המוצג ברשת.

ומידי פעם זה קורה – הרגע בו אתה מחפש מושג ששמעת ואתה רוצה לחקור בגוגל או בויקיפדיה- ופתאום אתה מאוכזב לגלות שאין. המושג שחיפשת לא קיים. בועות של חוסר אמון עולות- רגע, סיכמנו שאתה תפרש לי את העולם ותפרט לי אותו- איך פתאום יש מושג שאתה לא יודע?
במצבים כאלה אנחנו בדרך כלל נוותר, אולי נפנה למקורות ידע אחרים, אולי ניצור את הידע בעצמנו,
אבל עם השנים מה יקרה? האם נפנים שהמידע ברשת הוא חלקי או שלאט לאט כל מה שלא יהיה לו איזכור ברשת פשוט יוכחד? האם נכדינו ידעו לצייר אותיות על נייר (או פד דמוי נייר – בל נהיה קטנוניים) או ידעו רק להקיש על מקלדות?

מה יקרה לאותו פער יקר וחמקמק בין הידע שלנו על העולם לבין מה שמיוצג ברשת עליו? האם הוא ילך ויצטמצם? הרשת תכיל עוד ועוד ידע? האם יצטמצם מהכיוון השני? אם זה לא יהיה באינטרנט לא נאמין שזה קיים (בבחינת אם אתה לא שם אתה לא קיים?)
או שנדע לשמור עליו ולהבין שהאינטרנט אולי משקף את המציאות – אבל זו מראה עקומה (כמו ההשתקפות שלנו בכף או כפית) מגדילה חלקים מסויימים, מקטינה אחרים, ומתעלמת בכלל מהבטים אחרים –
חושי ריח,טעם,מישוש? האם יתווספו למחשבים העתידיים שלנו או ישארו במימד המוזר הזה בו אנחנו נמצאים בין מחשב למחשב בין מסך למסך – במציאות?

הקלות הבלתי נסבלת של הטעות…

אני מוצאת את עצמי גוערת במחשב. ולא רק גוערת.
לפעמיים ממש מזרזת אותו ב"נו כבר!" עצבני.. לפעמים סתם מקללת אותו.
כשעבדתי במשרד גיליתי שזה אפילו לא רק אני ולא למחשב ספציפי- ישבנו שישה אנשים בחדר אחד וכל כמה דקות מעבר לקליקים של העכבר ששמענו אחד מהשני – מישהו אחר היה חוטף עצבים על המחשב שלו, רוטן ומגדף אותו..

וכל זאת למה?
כי הם בלתי צפויים. במהלך יום עבודה הם מבצעים אינספור שביתות איטלקיות קטנות, לפעמים אפילו מרידות גלויות.
בדרך כלל אנחנו מקבלים זאת בהבנה. מקליקים שוב, מוחקים ומנסים מחדש,לוחצים יותר חזק..

למה הם צריכים לטעות כ"כ הרבה?!
המחשבה הזאת הכתה בי לראשונה במהלך שיעור פרטי שהעברתי במחשבים לתלמידה בת ה-84 שלי.
היא תפסה את הרעיון של משטח הנגיעה והקליק השמאלי.(לא שזה פשוט כי המשטח נגיעה הזה זה הדבר הכי עדין ביקום בערך אבל סבבה. )

ואז אני אומרת לה "תקליקי על האייקון" היא מקליקה- המחשב לא מגיב. למה? ככה.
תקליקי פעמיים, היא מקליקה- הוא לא מגיב.
ואז פתאום כן. למה? ככה.

פתאום האינטרנט האלחוטי שלה מודיע- התנתקתי. למה? ככה. הוא קלט רשת אחרת והלך לטייל או משהו. אז להתחבר שוב.

כמה פעמים ביום אנחנו עסוקים בלתקן את הטעויות הקטנות האלה? כמה התרגלנו אליהן ואנחנו כבר לא מרגישים בהם.
אני יודעת שזה מחשב וישנה חוקיות כלשהי מאחורי כל הזיופים הקטנים האלה שמלווים כל אחד בגלישה או בעבודה היומיומית שלו- אבל לא הגיע הזמן שזה יפסיק לקרות?
שהלחיצות יהיו פשוטות יותר?- כמה פעמים העכבר קפץ לכם מנקודה שעליהם רציתם להקליק ונפתח לכם דף או ישום שלא רציתם? לי 5 פעמים בשעה לפחות.
כמה זמן אנחנו מבזבזים בלמחוק טעויות הקלדה ? כמה פעמים ביום אנחנו רוצים לכתוב באנגלית וכותבים בעברית ולהפך? (אחרי שמתרגלים להעזר בהפוך על הפוך זה כבר פחות מציק)

אתרים שהדפדפן שלי לא מצליח להעלות, סרטונים שנקטעים באמצע ללא סיבה, אנטר שנלחץ פעם אחת ומתקבל פעמיים…

"שינון עקשני של החוכמה העתיקה שלפיה תנאי לחיים בחברה הזאת הוא שחיקה מתמדת ושבירת כל התנגדות אינדודואלית. דונלד דאק בסרטים המצוירים,כמוהו כמו האומללים במציאות, מקבל את המכות שלו למען יתרגלו הצופים לאלו שנוחתות עליהם."( אדורנו והורקהיימר)

אנחנו מתרגלים לחיות בסביבה שהיא די אקראית, לא יעילה, ועם הזמן אנחנו נעשים יותר ויותר סלחנים לכשלים וטעויות,
משלימים עם המערכת או מסכמים את המחאה בסינון "אוף" מול המסך, או בלדפוק את העכבר בשולחן.

האם ההשלמה הזאת גורמת לנו להשלים גם עם כשלים אחרים במציאות שלנו ולא להתעקש על יעילות?
האם בעקבות המחיקות והנסיונות החוזרים ונשנים אנחנו הופכים להיות במוכנות תמידית לקבלת תקלות?

גרפיטי 2.0

גרפיטי היה עוד לפני שידענו מה זה תוכן גולשים. הוא היה התשובה או הבעיטה של קול אחד מבעד למודעות הפירסומת הענקיות והשלטים התופסים את המרחב הויזואלי ברחוב.

האם תוכן גולשים מצליח לעשות את מה שעושה הגרפיטי ברחוב?


לדוגמה הכיתוב הבא:


אמירה שאני לחלוטין מסכימה איתה, בעיקר כשהיא מופיעה באותו הרחוב מול פרסמות ענק (כשאני אומרת ענק- אני מתכוונת ל3X5 מטר) לקניית עוד ועוד מכוניות.

האם היתה משיגה את אותה התפוצה אם היתה נכתבת כסטטוס בפייסבוק? או אולי יותר? אם היתה מתפרסמת נניח בתור כותרת למאמר בYNET – היו לה  יותר צפיות או פחות?

או הכיתוב הזה :
כל הפרסומות שמסביב רק אומרות לנו לקנות ולקנות ואיך לא צרכנו והנה קול אחד אחר, קנה פחות חיה יותר- נותן פתח לחשיבה חדשה.
האם גם אנחנו בבלוגספרה יכולים ליצור כזה פתח? בים של באנרים, מודעות מסובסדות, פופאפים ופופאנדרים יכולים להפוך את המרחב הוירטואלי שלנו להייד פארק – שאומר גם אמירות אחרות כאלה שהולכות נגד הממסד שבו אנחנו מוקפים?
מה תאמרו על הכיתוב הבא (ליד עזריאלי) :
בהתחשב שהמילה האחרונה במשפט היתה "meters למיטב הבנתי הוא התכוון לכתוב handred ולא haunted אבל יכול להיות שאני טועה (למה התכוון המשורר?)

בניגוד לפייס או לבלוג – כאן אין ממש יכולת לתקן או למחוק או להסס הכתיבה.
אני פרשתי את זה בתור אמירה ביקורתית על חיפוש האהבה בשוטטות בעיר הגדולה."אהבת אמת נמצאת בעוד מאה מטרים" לו רק יכלו לעדכן את הGPS שלי בזה היו לי חיים הרבה יותר קלים…
ועכשיו חידה, האם לפני עידן האינטרנט היה יכול להווצר מצב בו יצור לא ברור משתלט על כל חלונות הביניין של בנק החלקאות של ישראל??
האם היכולת והאפשרות ליצור תוכן באינטרנט נותנת לנו כוח לבטא את עצמנו ביתר עוז על קירות אלמונים ברחבי העיר?
ואם אנחנו כבר בעיניין את היצור הזה עם האף המוזר ראיתי ברחבי העיר לא פעם ולא פעמיים. מישהו יודע מה מקורו ומה רוצים להביע באמצעותו?
אני אשמח לפענח..


מה אתם? יוצרים גרפיטי וירטואלי או מוסיפים עוד מלל לממסד ?


עבודה שחורה

בכל מסעדה או בר בעיר שלנו, בין אם בחרתם בשאוורמה, סושי , קרפ צרפתי או פסטה, יש חלון קטן למטבח.
אל החלון הזה נזרקות ההזמנות שלך ושלי בקוד קצר, בטון מצווה ומזרז.
מהחלון הזה יוצאות המנות שאנחנו אוכלים, או שותים לפעמים בליווי פעמון קטן.
בכל מסעדה או בר בעיר שלנו מה שראיתי מבעד לחלון הקטן – הן ידיים שחורות.

ידיים שחורות לשות או מטגנות, או שוטפות כלים או סתם מטאטאות. עובדות מהר, בקפדנות.
מידי פעם הם יוצאים אל המסעדה עצמה עם פיילה של כלים מלוכלכים. מבט שפוף, חסר עיניין.
נכון שיש ידיים שחורות שלא לשות – והן מנחות תוכנית פריים טיים של אופרה וינפרי או כוכבות ראפ או שופטים עורכי דין,

כל זאת לא משנה את העובדה שבכל פעם שאני מביטה מבעד לחלון הקטן, אני רואה ידיים שחורות עובדות קשה.
הרבה יותר ממני. מקבלות שכר נמוך הרבה יותר ממני.
אותם אנשים בלתי נראים, המנקים המבשלים, הם חלק ממני וחלק מכם. הם מבשלים את האוכל שאתם הזמנתם במסעדה היוקרתית, הם מנקים את הרחוב שאתם הולכים בו.

מי הם האנשים האלה? מאיפה באו? לאן הם הולכים?
האם אנחנו רוצים לתת להם להיות גם מלצרים ולהסתכל להם בעיניים?
לתת להם תעודת תושב ולגדל את הילדים שלנו יחד,
או שאנחנו רוצים להפריד, לעצום עיניים ולדרוש שיצאו מהמדינה כי הם מאיימים על אופי החברה שאנחנו מנסים לבנות פה?

גם אם אני לא עושה שום דבר בנושא, אני לא מסיטה מבט כשהם מסתכלים עלי. אומרת תודה כשהם מפנים לי את הצלחת
מנסה למצוא את האיזון העדין בין התגובות שרק ישקיטו לי את המצפון לבין מה שאולי הם ישמחו לקבל.