מה מובן במובן מאליו

צפיתי היום שוב בסרט "Yesterday" מ-2019 ופתאום התחוור לי שאני אוהבת אותו מסיבה אחרת לגמרי. ברור שנחמד לשמוע שוב שירים של הביטלס והפעם בביצוע דק יותר של זמר אחד, אבל יש בסרט הזה משהו מעבר.

הסרט לכשלעצמו הוא סרט בינוני – בואו נודה על האמת. אין בו תסריט מעניין במיוחד, משחק מיוחד או מסר יוצא דופן. סיפור פשוט, על הבחירה באהבה אל מול התהילה והפרסום, הבחירה בבחורה שהיתה מתחת לאף כל הזמן.

בכל אופן, הבנתי את הנקודה הזאת כשצחקתי ממש בסצנה שהוא מנגן בפעם הראשונה את השיר ייסטרדיי לחברים שלו, ואחת החברות אומרת שזה נחמד אבל לא מגיע לרמה של "פיקס יו" של קולדפליי.

יסטרדיי מגיע לרמה שלו?

אחרי שסיימתי לצחוק – הסתכלתי על עצמי, ועל הצחוק שלי ועלה לי סימן שאלה. למה בעצם אני צוחקת?

כי זה ברור לי מאליו. כי מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את הביטלס, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת שהבנתי את העולם ככזה שבו המוזיקה של הביטלס היא המלכה הבלתי מעורערת. שזאת המוסיקה הכי טובה שיש בכל העולם. ככה זה. השמש צהובה, הדשא ירוק וביטלס הם המוסיקה בהתגלמותה. השירים המפורסמים שלהם נותנים לי תחושה של יראת כבוד, ולפעמים גם צמרמורת או איזו דמעה. פעם דחיתי בחור בדייט כי הוא לא זיהה את דיי אין אה לייף. ואני לא איזו ביטולוגית, בסך הכל מעריכה את הלהקה. ביומיום אני כמעט ולא שומעת אותם. ועדיין, מבחינתי הן המובן מאליו.

לכן צחקתי. ולכן נהנתי מהסרט. יש עוד סצנה כזאת, מצויינת- שבה הוא מנסה להתחיל לנגן את Let it be וכל שנייה מפריעים לו עד שהוא מתחרפן. אני שואלת את עצמי, אם אני הייתי מגיעה ממקום שבו לא שמעו בו אף פעם על הביטלס, איך הייתי מגיבה אם הייתי שומעת את לט איט בי בפעם הראשונה בחיים. האם הוא היה מרגש אותי כל כך והייתי מעריכה אותו עד כדי כך?? כנראה שלא.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שלמדנו בשנה הראשונה באנתרופולוגיה שנקרא "שייקספיר בג'ונגל" של לורה בוהאנן. המאמר מספר עליה, שהיא חוקרת שבטים אפריקאיים בניגריה, והיא נעתרת לבקשתם ומספרת להם סיפור של שייקספיר מתוך הנחה שסיפורי שייקספיר הם בין לאומיים וחוצי תרבוית. להפתעתה הרבה היא מגלה שהרבה מהנחות היסוד בהבנת הסיפור שונות לחלוטין ולפעמים הפוכות, בנוגע לתפיסות של מהו המוות, כיצד ראוי לנקום ועל מה -עד כדי כך שהסיפור מתרוקן לחלוטין מתוכנו. בעצם מה שבוהאנן ראתה כמובן מאליו בסיפור של שייקספיר התברר כתלוי תרבות וחינוך והסיפור פשוט איבד משמעות.

גם כאן, אם אתה לא באמת מכיר את הביטלס- אין סיכוי שתהנה מהסרט הזה. יותר מזה, הסרט בדיוק נוגע בנקודה הזאת של איך הייתם מגיבים אם כל העולם היה מתייחס לעובדה שאתם יודעים או מאמינים בה כשטויות שלא קיימות. מה אם מחר כל העולם יגיד שאין דבר כזה אוויר. למשל.

מה עושים בשנות האלפיים? הולכים לגוגל. וזה מה שג'ק עושה בסרט! אנחנו מסתמכים על גוגל כאל הסמכות היחידה והאלטימטיבית להאם תופעות קיימות או לא – וזה בעייתי בלי קשר. אבל מעכר לכך, נניח שתבדקו בגוגל – וגוגל יגיד שאין דבר כזה אוויר.

אתם לא מדענים, אף פעם לא ממש התעסקתם בנושא הזה של יש אוויר אין אוויר… עד כמה תעמדו בלחץ החברתי הזה ותתעקשו שהוא קיים? מה אם יהיה לכם סיכון אמיתי בנוגע להחלטה – לדוגמה, יאיימו עליכם שיפטרו אותכם מהעבודה אם תגידו שיש אוויר. האם עדיין תתעקשו? או שתחליטו שאת העבודה שלכם יותר חשוב לכם לשמור מאשר על האוויר הזה שממילא לא ראיתם אף פעם…

האם תזעקו עדיין "אף על פי כן נוע תנוע" כמו גלילאו גליליי?

מהבחינה הזאת הסרט הזה כל כך מתאים לימינו – ימים שבהם אמת ופייק ניוז מתבלבלים וקשה מאוד מרוב פוסט מודרניזים ופוליקטלי קורקט להבין מהי באמת האמת, ומתי חשוב לעמוד מאחוריה גם אם אף אחד בעולם לא יאמין לך או לא יבין אותך.

החדשות מאתמול – לא סבבה

ראיתי אתמול חדשות ואני יודעת שאתם לא, לכן בחרתי לסכם לכם אותן בשתי מילים: לא סבבה.
1.בגצ החליטו שלא סבבה שבתים של יהודים יהיו על אדמה פלסטינית פרטית
2.הליגה הערבית אמרה שתוכנית הסיפוח- לא סבבה.
3.שר החוץ של גרמניה טס לכאן באמצע הקורונה כדי להגיד לאשכנזי שהאנגלית שלו לא סבבה, ושאם נספח אז הארופאים לא סבבה עם זה
4.הבדווים אמרו שזה לא סבבה לסגור להם את הכפר כדי לחפש גנבי נשק (מצד שני, זה לא סבבה לגנוב נשק מצהל)
5.תושבי יפו חושבים שזה לא סבבה לבנות הוסטל על בית קברות מוסלמי עתיק.
6.אה והOECD אמרו שכלכלתי ישראל תתכווץ ב2% במקרה הטוב, שזה גם – .. ניחשתם נכון

בעצם,כולנו יושבים יחד ברחוב החלונות האדומים

בעצם, כולנו יושבים יחד ברחוב החלונות האדומים באתרי הההכרויות. מבליטים את הגוף בתאורה נכונה,אל מול מבטי העוברים והשבים. רגע אחד שאלתי את עצמי -למה בני אדם לא מסוגלים לדרוש אהבה בטבעיות של חתולים שמתגנבים מתחת ליד ללטיפה? רגע קצר אחר כך, סרבתי לגבר מהאתר להגיע למיטה שלי בלי הכרות.

האם יש פה טעות?

אם פעם היית מתבקש לעבוד 14 שנה עבור רחל, היום,לבן ורחל הם אותו האדם. המתמקח והסחורה התמזגו לישות אחת.את גם השדכנית השואלת,המבררת את עברו של החתן המיועד וגם העלמה התמה הראויה לאהבה. מתי לעפעף בחן ומתי להתמקח בעורמה?
אומרים שאין חוקים באהבה ובמלחמה.
האמת המרה שיש חוקים והם רבים.
"כל איש צעיר מהמר על חייו"
והבית זוכה בכל הקופה. מרחוק אפשר לראות אחרים מנפנפים בשלל .

בחורה היא לא פיצה,שמתקשרים לשליח ותוך שעה היא אצלך.

היא אדם,ממש כמוך ואת העטיפות שלה צריף לקלף לאט לאט ובעדינות עד שתמצא את מה שאתה מחפש (ואולי גם היא)

החיים עם תסכול וחפצים בוגדניים או למה "חדר וחצי" מצחיק אותנו

*אזהרה : לכל מי שאוהב את הסדרה טור זה עלול להרוס את ההנאה. מצד שני הוא גם יכול לתת חומר למחשבה לקראת הצפייה הבאה. לשיקולכם.

המטרה היא לחשוף כמה נקודות שבהם המערכון מצליח לגעת בתת המודע הקולקטיבי ולגרום לנו לצחוק.

שולי גר לבדו. בניגוד לבימוי של מערכונים בסיטקומים משפחתיים או זוגות , או ניסיון לאלץ את הדמויות להתקל זו בזו כדי שיווצר מערכון כמו במערכוני "ספסל" לדוגמה- שולי לגמרי לבד. הוא לא צעיר, יש לו קריירה כושלת ודירה לא ממש מתוחזקת. בכך האנטי גיבור נבדל מדמויות אחרות על המסך ומזכיר לצופה את עצמו. מנוכר, ללא משפחה ללא רשת תמיכה חברית אנושית כלשהי. שולי לא סתם שולי. הוא לא מזרחי כמו התוכי ההוא והוא לא רומני כמו החבר'ה שרקדו עם נינט. הוא אשכנזי עלוב רזה עם שאיפות לא ממומשות. הוא האליטה לשעבר, שהיתה אליטה והיום היא בקושי עלה נידף אם כבר משהו – אז עלה נרדף.

אנחנו מצפים שבדירה כזו ללא כלום גם לא יקרה כלום אבל, להפתעתנו שולי נמצא בעיצומן של מערכות יחסים. עם מי? עם החפצים שסביבו. הסדרה משחזרת רגעי תסכול מוכרים לצופה מחיי היומיום שלו – הרמזור של מתחלף, המזגן שלא עובד והכלים שלא שטופים ומחברת אותנו עוד יותר למציאות שקיימת לנו מול העיניים ולא זו שחלמנו או דמיינו אותה.

ANT – תיאוריית השחקן והרשת גרסה לא מכבר, שחפצים הם שותפים שווים אם לא עליונים על בני אדם במארג החברתי. יש להם יכולת להשפיע ולכוון את מהלך היום כמו גם להכריח אותנו לשים חגורה בצפצופים טורדניים או לנסוע יותר לאט באמצעות פסי האטה. הם מלווים אותנו ומקיפים אותנו ככל שהחברה הצרכנית מקיפה אותנו.
החפצים הללו, של שולי, רובם ככולם, בוגדניים. השעון המעורר שוכח להעיר, המפתח מחליט לצאת לדייט ולהשאיר את שולי נעול לפני הופעה, המזגן ללא ממזג והמקרר במקום לקרר מנדנד שאין חומוס. במקום למלא את תפקידם היעודי בתור חפצים שהוא לעזור לשולי – הן מפנים לו עורף . הרעיון שיש להם חיים משל עצמם וחוסר שיתוף הפעולה שלהם הוא הגורם להסרת האחריות מהגיבור הטראגי ותחושת ההזדהות מצחיקה אותנו. כמה מאיתנו תרצו איחור ב"השעון לא צלצל" וכמה מאיתנו הודו ואמרו"לא כיוונתי את השעון כמו שצריך" גם אנחנו נוטים להטיל את האחריות לטעויות על מי שנמצא לידנו – גם אם הוא בסך הכל דומם.

מתנהלת תקשורת של תסכול,שקרים וחוסר הבנה. רגע, אם הוא סובב בחפצים איך יש לו יחסי תקשורת?
החפצים הללו מדובבים ומדברים כאנשים לכל דבר ולראייה הם בעלי שמות פרטיים ישראלים נפוצים ואינטרסים משל עצמם (נסיעה משותפת לחופשה בחו"ל, דייט עם מפתחה, רומן עם נציגת עירייה) לעיתים האינטרסים ברורים לשולי ולפעמים נסתרים מעניו – אבל ברור לצופה שהם שם.
החפצים כביכול תלויים בו כמנהל הבית, אבל בפועל הם מתעמרים בו. הטון דיבור של הדיאלוגים איתם אינם קומיים אלא הם מדמים שיחות יומיומיות שישראלים מנהלים עם זרים או שכנים. איזה טון זה?
תוקפני, מתנצח, רודף מלחמות כבוד או מנדנד. מותיר כמעט תמיד את הגיבור שלנו, שהצופה מזדהה איתו : מתוסכל, מובס, מבולבל – ובכך נפתר הקונפליקט. הוא עוד מעיז להתווכח להביע את עמדתו אך כמעט תמיד מובס על ידי חפץ אחד או יותר. הפרק כמעט תמיד לא מביא לפתרון ולשמחה, אלא משאיר אותנו אם התבוסה באויר. ההשלמה הזאת, מצחיקה אותנו.
תחושת ה"ככה זה בחיים" במקום לדכא אותנו – משעשעת . נותנת תחושת נחמת רבים. אנחנו מרגישים שסוף סוף מספרים לנו את האמת העצובה מצחיקה שלו על המצב הקיומי,ולדעתי המצב הקיומי הישראלי.
בדומה לטענה שטענו אסכולת פרנקפורט בנוגע לדונלד דאק המוקרן לצופים חוטף עוד ועוד מכה ללא תגובה – ובכך מחנך את הצופים לקבל את מכות בעלי ההון בשתיקה ובאיפוק – שולי מלמד אותנו שנגזר עלינו לחיות לבד בבית עם טיח מתקלף ושלג'וק שלנו יהיה חיי חברה סוערים יותר משלנו – ואל לנו לחשוב שיש לנו דרך אחרת או סיבה להתקומם.
למי נותר לו לאדם הפשוט מדירת החדר לפנות כשהוא נתקל בבעיה? מי יכול לסייע לו כשאין לו איש מסביבו? ההגיון אומר שהוא תמיד יכול לפנות אל הרשויות, מוסדות המדינה.
אך כפי שמתברר והצביע לנו החשש בבטן, הרשויות אינן שם כדי לסייע . הן מושחתות ומסורבלות ומתכחשות להיותן כאלה. במבט ראשון הן מתיימרות לסייע ולתמוך באזרח הקטן אבל באותו הזמן, בפועל, מאפשרות למאיימים עליך לפגוע בך.

לטענתי הסדרה הזאת מתמצתת את הישראליות של התקופה הנוכחית. העליבות הויכוחים הבלתי נגמרים והיאוש מהקשרים האנושיים והטכנים כולם. תחושת המלכוד היומיומית בה כל פניה חסומה והמחאה החברתית לא הצליחה בכלום "ראית כמה רעש היה? ומה קרה?! מה כלום. מה יכול לקרות" משאירה אותנו עמוק בבוץ אבל לפחות מסוגלים לצחוק על עצמנו. בתקופה כזאת- גם זה משהו. שויין.

תגובה לאלן דה בוטון – בנוגע למה יש לאתאיסטים ללמוד מהדת

בעקבות המלצה של רעיה צפיתי בסרטון הבא ב- TED

ובער לי לכתוב תגובה – בעיקר לעצמי כדי שאני לא אשכח מה חשבתי. 

הטענה של דה בוטון בקצרה טוענת, שאמנם אנחנו לא מאמינים בתכני הדת באשר היא (כאתאיסטים) אבל רצוי וראוי ללמוד מהדרך בה הדת מארגנת את עצמה באמצעות טקסים,מוסדות, לוח שנה ורפפטיביות ועלינו ליצור אלטרנטייבה אתאיסטית של אופרציות אלו – כדי ליצב אתאיסטיות נכונה יותר.

אני חושבת שהנסיון של ההתחדשות היהודית ובכלל הסיפור של היהדות החילונית במדינת ישראל – יכולה לתת מענה מאוד מעניין לטענה הזאת. דה בוטון טוען שאנחנו צריכים

נואמים טובים כמו כמרים וטקסים טובים כמו טבילה במקווה. איזה מזל שאפשר ללמוד מחלוצי ההתיישבות של מדינת ישראל שניסו לעשות בדיוק את זה.

התנועה הקיבוצית שבזה ליהדות הישנה, ניסתה ליצור טקסים חדשים – נטיעות בטו בשבט, חגיגות ירקות בשבועות, שירה בציבור וכו' וכו' על מנת לבסס בדיוק את מה שדה בוטון קורא ליצור. תרבות חילונית הוליסטית המערבת את הגוף, את לוח השנה, ועוד ועוד. לצערנו, הניסיון הזה לא צלח. אפשר להתווכח ולנתחאת  הסיבות הפוליטיות לכישלון – אם זה עליית הקפיטליזים וחיקוי התרבות האמריקאית בישראל, או אם זה התחזקות מוסדות הדת בישראל שנתנו מענה חד משמעי וסוחף לשכבות שלמות באוכלוסיה, כך או כך – ה"פולחן" האתאיסטי לא היה חזק דיו כדי לעמוד בפני המתקפה.

אמנם, פולחן זה לא התבסס על שייקספיר ופיקאסו, אלא על בר כוכבא ויהושוע בן נון – מכוון שזה העולם התרבותי שאליו נזדקקו מיישבי הארץ בקונטקסט הספציפי , אך הניסיון הוא דומה.

גם היום אנשי ההתחדשות היהודית מבקשים ללמוד מהדת את דרכיה מבלי לשחזר את סמכותה וכפייתה. ללמוד כיצד התכנסות,לימוד דיון על ערכים ושירה מוסיפים לחיי האדם. ניתן לומר שבכך הם מדגימים את מה שדה בוטון מטיף אליו. ההבדל המרכזי הינו שהם גם שואבים את התכנים והרעיונות מתוך עולם התרבות הרחב של היהדות והתרבות הישראלית על מנת לשמר תרבות פרטיקולרית יהודית.

האם ניתן ליישם את אותו הניסיון של ה"התחדשות היהודית" על "התרבות המערבית" ? האם ניתן לקיים מוזיאונים המיועדים לרגשות, הרצאות החוזרות על עצמן וכהני תרבות הדנים במשמעות? זו שאלה מעניינת הנותרת בעינה. אולי טד הוא התחלה שלו, אולי פטשיזם של סחורות הוא סוג מסויים שלו – הרי כבר נכתב על "דת הצרכנים" והפולחן של מרכזי הקניות – האם ניתן לצקת משמעות אחת קוהורנטית לידע מדע ואמנות?

אולי חשוב לשלב בתוך "ההתחדשות היהודית" התחדשות מערבית – ושיחות אמיתיות על המשמעות שמעניקות יצירות אמנות ומוסדות חילונים לנפש האדם ולא רק לשכלו.

 

מוזיקה קולקטיבית

כשמדברים על זיכרון קולקטיבי, מדברים בדרך כלל על האזעקות של מלחמת יום כיפור, או על "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" או להבדיל אלפי הבדלות על "ים של דמעות" בגופיה שחורה.
מדברים על זיכרון אחד של קבוצה שלמה, בדרך כלל מגובה או משודר על ידי כל התקשורת, עד שאנחנו לא זוכרים אם היינו אלה שהיינו שם או שראינו כתבת ארכיון. לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על כל ההשפעה של המדיה שאני צורכת. כל-כך הרבה נכתב ונאמר לגבי זה, כולנו יודעים, כולנו מפוקחים, יודעים להעביר כשיש פרסומות ולהתקין אד בלוק לדפדפן.
רק שלאחרונה שמתי-לב, שלא רק שיש לנו זיכרון קולקטיבי, יש לנו מוזיקה קולקטיבית. לפחות לאנשים בני גילי.

כשאני רואה אוטובוס עולה לי השיר

– הנה דוגמא לפרסומת שהצליחה להתפס טוב טוב בזיכרון שלי.

כשנראה שמישהו רץ או סתם מתעמל מתחרה תמיד יהיה את

אם זה לקראת קו הסיום יהיה לנו את

כשמישהו יחליף או יוריד חולצה נזמזם לו

קוקר הזה נולד ב-1944 הוא מבוגר יותר מההורים שלי. מה לי ולו? כמה מהר תיכנתו אותי ?וזה בדיוק העיניין, מה לי וליוצרים האלה שהם אפילו לא מתקופתי.

כמה ג'יגהבייט של סרטים ושירים נשמרו בראש שלי במהלך חיי והשפיעו על כל ניתוח שלי של המציאות – כמה מהמחשבות שלי הן שלי וכמה הן מושפעות הוליווד?

כנראה שכולן. רגב אמר שאי אפשר להפריד את האדם מהתרבות שלו שזה כמו לנסות להוציא את האדמה מהבוץ או משהו כזה.

זה עובד גם הפוך- עוד מישהו חוץ ממני נזכר ב"קומדי סטור" כשהוא שומע את:

ברור שלכל אחד יש את הפסקול שלו של השירים שמזכירים לו חוויות שהן רק שלו. השיר ברדיו שמזכיר חבר שכבר שכחת… רק שיש רגעים – שכולם מסביבך יחשבו בדיוק על אותו השיר ברגע מסויים. האנשים שהצליחו ליצור את החיבור הזה בתודעה של כולנו – יכולים לספור את המזומנים בנחת. 

שמתם לב שכמעט כל השירים הם משנות השמונים? 

שנות האלפיים והאלפיים ועשר- ועולם המוזיקה הופך להיות יותר ויותר מופרד ומפולג לז'אנרים ותת ז'אנרים – אמנם יש להיטים גם היום- אבל איכשהו יש לי תחושה (לא בדקתי את זה מספרית) שזה לא אותם המימדים של הסטארים הגדולים בסוף המאה הקודמת… 

מה אתם אומרים?

איזה שיר שכחתי?

בורקסים ויחסי כוח באוניברסיטת תל אביב

כבר הרבה לפני כתבו על מזון טקסי.אפילו המילה "כיבוד" הינה שורש המילה "כבוד" הקשר בין אוכל ליחסים חברתיים טבוע עמוק בתוך התרבות שלנו. כל ארוע שאנחנו רוצים לציין שהוא חשוב כולל את המרכיב הזה של סוג מסויים של מזון. אז האוכל שלנו הוא לא רק אוכל – הוא אוכל שהופך למסמן – שנושא בחובו משמעות סמלית.
אם בכל מקום חשוב יש כיבוד, אם נעקוב אחרי הכיבוד – נוכל למצוא את מה אנחנו רואים כחשוב ואיך אנחנו מארגנים את המסגרות החברתיות ויחסי הכוח שלנו בתוך האוניברסיטה.

כמה עולה סנדוויץ?
נתחיל בקפיטריות. הממסד. האוניברסיטה חותמת חוזים עם זכיינים אשר מורשים לשכור שטח באוניברסיטה ולמכור לסטודנטים ארוחות. אגודת הסטודנטים מתערבת בהסכמים אלו ומקצה מחירי מקסימום מסובסדים למספר בסיסי של מוצרים ועל השאר יש מחירים כפולים (לדוגמה סנדויצים) הסבסוד של חלק מהמוצרים בקפיטריות מעניקה אפשרות של קו-אקזיסטנס נוח לכולם: הקפיטריה יכולה להרוויח , האגודות יכולות להוכיח שהגנו על האינטרסים של הסטודנטים.
הסטודנט עכשיו עומד בפני בחירה: האם יעזר בשירות האגודה ויקח את המאכל הפשוט והזול או "יתפנק" על כריך שממוצב כ"איכותי" יותר.כך נוצר מוצר פרמיום. מבנה זה מעניק לסטודנט תחושה של "חופש" צרכני. אגודת הסטודנטים פועלת בעוד נקודות בהקשר המאכלים ולא במקרה, אחזור אליהם עוד רגע. אוסיף הערה נוספת על החופש והכוח של האנינדיודואל.
אחד המוצרים הפופולרים בשנים האחרונות ובעיקר בשסק הוא ה"סלט".
הסלט
הסלט הוא לא אותו סלט שהיה חלק מהמילה הארוכה "חומוס-צ'יפס-סלט" שמוסיפים לפיתה עם הפלאפל, אלא הוא כעת קופסא שקופה בה ניתן לבחור מה להכניס לתוכה.
16 סוגים של ירקות וגבינות מונחות לפני הסטודנט הלקוח שמתכנן את התרכובת הספציפית בה הוא מעוניין. כשהוא יכול לשלוט על מה בסלט,כמה בסלט,באיזה סדר בסלט, איזה רטבים בסלט… מוצר זה מדגיש את הרצון של הלקוחות גם בחופש צרכני המגדיל את התחושה של העצמי כבוחר,הוא יכול לנהל את המוכר ולהחליט( למרות שהוכח במחקרים פסיכולוגים שיותר מ3 אופציות בחירה גורמות לפרט תחושות לחץ ואי נוחות) את תחושת האינדיוידואליות של הפרט בחברה הפוסט-מודרנית – בה הוא מיוחד ולכן מרכיב גם סלט ייחודי המתאים רק לו, גם את תחושת "הבריאות" – לסלט תדמית של מזון בריא במיוחד ומזין.
בקפיטריה ישנה אבחנה ברורה בין איש סגל האוניברסיטה לעומת הסטודנטים- אבחנה זו נעשית באמצעי התשלום אליהן כל אחד רשאי. איש הסגל יכול לקבל הנחה בעבור הצגת כרטיס המעידה על מעמדו.
לחמם את הארוחה מאתמול
אם נעזוב את הקפיטריה למרות שאני בטוחה שיש עוד הרבה מה לכתוב עליה, נחשוב על פינות הסטודנטים המקסימות של אגודת הסטודנטים. אגודת הסטודנטים מעמידה לטובת הסטודנטים מיקרוגלים לחימום מזון מוכן. המיקרוגלים מאפשרים לסטודנטים לחסוך את ההוצאה על קניית מזון ולחמם ארוחות שהסטודנט מביא איתו מביתו. צורה זו נתפסת כחסכנית יותר למרות שאין הכרח לכך. המיקרוגלים מאפשרים ארוחות חמות לסטודנטים ויחד עם זאת מחזקים את מעמדה של אגודת הסטודנטים ובנוסף מעניקה זמן בו הסטודנט יקרא את לוח המודעות של האגודה בזמן שהארוחה מתחממת.מעבר לכך האגודה מפעילה "קפה אמון" פינת קפה עם קומקום בה יכול הסטודנט להכין קפה ותה כאוות נפשו. ישנה קופה קטנה מפח בה הוא יכול לתת שקל או שניים על מנת לתמוך כלכלית בקופה – אך אין פיקוח ומכאן שמה "פינת אמון" כתזכורת לחוזה הלא כתוב בין הסטודנט לאגודה לפיו על הסטודנט לשלם בעבור השתייה שלו.

אפשרות זו יעילה רק לסטודנטים שיודעים לבשל או שמבשלים עבורם.

אני מנהל משמע מגיע לי בורקס
הסטודנטים במסגרות החוץ תקציביות אינם זקוקים לדעת לבשל כי הם "מנהלים". מתוך קשיים כלכלים פתחה האוניברסיטה מסלולים חוץ תקציביים בהם היא מעניקה מסלולים מהירים ומרוכזים לתואר בתמורה לשכר לימוד גבוה יותר. מסלולים אלו מיועדים "למנהלים" – ונתפסים כיותר עשירים ולכן יותר חשובים- שזמנם חשוב יותר מזמן הסטודנטים האחרים. כחלק מהתוכנית של סטודנטים אלו שהתוכנית שלהם שונה בשעות הפעילות (המנהלים לא יכולים להפסיד שעת עבודה) ובמרצים (המנהלים לא יכולים להקשיב למרצה זוטר) נגבה תשלום על כיבוד בין השיעורים – המוגש ממש ליד הכיתה. הסטודנטים אינם יכולים להביע עמדה אם הם מעוניינים בכיבוד. מעמדם מחייב זאת. הסטודנטים לניהול נהנים מהכיבוד בזמן שסטודנטים מן המניין נאלצים לשלם בקפיטריה.
על מנת חלילה לא ליצור מצב בו "המנהלים" מתערבבים עם שאר הסטודנטים או שסטודנטים מן המניין נהנים משתיה חמה – הוצב שומר שכל תפקידו הוא לוודא שאך ורק הסטודנטים המיוחסים – המנהלים- ששילמו על הכיבוד יוכלו לגעת בו ואחרים ננזפים קשות או מתבקשים לעזוב את הכיבוד. הכיבוד במקרה זה מפסיק להיות כיבוד ומתחיל להיות סמל סטטוס. הפרדה גלויה זו יוצרת מעמדות בין הסטודנטים ומסבירה לסטודנטים מה ההיררכיה מבחינת האוניברסיטה.
מחתרת הבורקסים
כיבוד נוסף מחולק לכנסים ול"אורחים" המגיעים אל האוניברסיטה להרצאות חד פעמיות. כיבוד זה ערוך בחגיגיות על שולחנות עם מפות. גם כאן בדרך כלל מוצב שומר- שתפקידו להבחין בין המוזמנים לארוע לבין סטודנטים מן המניין שאינם זכאים לכיבוד. לא תמיד השמירה היא קפדנית והסטודנטים ידעו לנצל את הטכנולוגיה לטובתם. סטודנטים הקימו קבוצת פייסבוק בשם "בורקסים בגילמן" http://www.facebook.com/BwrqsymBgylmn קבוצה בה חברים1530 גולשים המעבירים בינהם דיווח מחתרתי על הכיבוד "הבורקסים" שניתנים בחינם בביניין גילמן (למדעי הרוח) וברחבי הקמפוס לטובת כנסים כאלה ואחרים. ישנה גם אפליקציית סלולר באותו השם הסטודנטים משתמשים בטכנולוגיה על מנת להעביר מידע על מיקומם ורמת השמירה על הכיבוד. הם מתאגדים יחד על מנת לסייע אחד לשני לקבל כיבוד – לא כתחליף לארוחה מזינה וכמענה לרעב אלא כפריצה שובבה של מערך הסטטוסים האוניבריסטאי. סוג אחר של התאגדות סטודנטיאלית שהיא איננה אגודה ואינה יכולה להיות חלק מאגודת הסטודנטים הממוסדת.

הצבא צועד על קיבתו אבל גם הסטודנטים רעבים. ואם נעקוב אחר שביל פירורי הלחם באוניברסיטה נוכל לראות כוח,משמעות,סטטוסים והרבה סמלים שמקיפים אותנו ואנחנו אוכלים אותם לא פחות מאת הבורקסים…
בתיאבון!

לבד ביחד

מעניין לשמוע אותה אחרי הסייבורגים והחורי תולעת הקודמים… האם אנחנו צריכים להזהר מהמכשירים שלנו ולא להסחף אחריהם?

קהילת קוד פתוח בחומרה

בילי ורגע ההווה

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לבילי.
גוש הפרווה הג'ינג'י שהשותף שלי מגדל אחרי שמצא אותו מילל בשדרה לפני שלוש שנים.

אם אני לא טועה בילי היה מושא הפוסט הראשון בבלוג הזה – ולא בכדי.

מעבר לזה שבילי הוא חתול וזה חמוד- על כל מה שמתשמע מחתולים ומנהגם, אני רוצה להוסיף עוד משהו.
יש אפקט שבילי גורם לי – שהוא בכלל לא מודע לו. אני אקרא לו ברשותכם, "אפקט הבילי".

תראו, זרם המחשבות בתודעה שלי הוא בלתי פוסק. אמנם ניסיתי להתנסות בכל מיני מדיטציות ודמיון מודרך למינהם- לא ממש הצלחתי בהם. איכשהו המחשבות והתודעה שלטו בי ולא אני בהן. עכשיו התחילה תקופת המבחן , העבודות מטרידות, מטלות הבית, ושאלת משמעות הקיום מטרידות אותי בכל רגע.
הראש מזמזם ללא הפסקה. כשמדברים עם חברה – מדברים על "משהו". גם אם המשהו הזה הוא חוויות או בדיחות – התודעה עדיין נודדת מעבר למפגש עצמו – והולכת לעבר ניתוח ועיבוד של חוויות קודמות או עתידיות.
כשצורכים סוג של תרבות, ספר,סרט,אפילו סרטון יוטיוב- התודעה נודדת אל מושא הסרט אל ניתוח שם.
כשגולשים בפייסבוק- התודעה נודדת לחוויות והגיגים של אחרים, קנאה, השוואה הדדית..
כשאני קוראת מאמר- התודעה שלי מחפשת את דרכה בתוך המושגים והתיאורים…

ואז, פתאום,
"מיאווו!!" בילי מגיע.
מגיע למחשב, מגיע לחדר
והופ אני בהווה. בילי לא ידבר איתי "על" משהו. הוא פשוט פה.
וכשהוא משתעמם הוא מסתובב והולך.
רק מיאו קטן להזכיר שאני כאן. עכשיו.
פתאום נגלה לפני החדר, הבלאגן, השולחן הכיסא, הטמפרטורה בחדר.

אם לא הבנתי את הרמז במיאו הראשון הוא יכול גם להעמד ביני לבין המסך או ללכת על המאמר.
וכשיש לפניך פרווה ג'ינג'ית – אי אפשר באמת להתעלם.

אז נכון, אם נהיה רק בתוך החדר רק בתוך הרגע, יהיה לנו דל ודיי משעמם.

אבל מידי פעם – מיאו – כזה
קטן

מחזיר אותי להווה שלי.

אז בילי – מיאו לך בחזרה 🙂