החיים עם תסכול וחפצים בוגדניים או למה "חדר וחצי" מצחיק אותנו

*אזהרה : לכל מי שאוהב את הסדרה טור זה עלול להרוס את ההנאה. מצד שני הוא גם יכול לתת חומר למחשבה לקראת הצפייה הבאה. לשיקולכם.

המטרה היא לחשוף כמה נקודות שבהם המערכון מצליח לגעת בתת המודע הקולקטיבי ולגרום לנו לצחוק.

שולי גר לבדו. בניגוד לבימוי של מערכונים בסיטקומים משפחתיים או זוגות , או ניסיון לאלץ את הדמויות להתקל זו בזו כדי שיווצר מערכון כמו במערכוני "ספסל" לדוגמה- שולי לגמרי לבד. הוא לא צעיר, יש לו קריירה כושלת ודירה לא ממש מתוחזקת. בכך האנטי גיבור נבדל מדמויות אחרות על המסך ומזכיר לצופה את עצמו. מנוכר, ללא משפחה ללא רשת תמיכה חברית אנושית כלשהי. שולי לא סתם שולי. הוא לא מזרחי כמו התוכי ההוא והוא לא רומני כמו החבר'ה שרקדו עם נינט. הוא אשכנזי עלוב רזה עם שאיפות לא ממומשות. הוא האליטה לשעבר, שהיתה אליטה והיום היא בקושי עלה נידף אם כבר משהו – אז עלה נרדף.

אנחנו מצפים שבדירה כזו ללא כלום גם לא יקרה כלום אבל, להפתעתנו שולי נמצא בעיצומן של מערכות יחסים. עם מי? עם החפצים שסביבו. הסדרה משחזרת רגעי תסכול מוכרים לצופה מחיי היומיום שלו – הרמזור של מתחלף, המזגן שלא עובד והכלים שלא שטופים ומחברת אותנו עוד יותר למציאות שקיימת לנו מול העיניים ולא זו שחלמנו או דמיינו אותה.

ANT – תיאוריית השחקן והרשת גרסה לא מכבר, שחפצים הם שותפים שווים אם לא עליונים על בני אדם במארג החברתי. יש להם יכולת להשפיע ולכוון את מהלך היום כמו גם להכריח אותנו לשים חגורה בצפצופים טורדניים או לנסוע יותר לאט באמצעות פסי האטה. הם מלווים אותנו ומקיפים אותנו ככל שהחברה הצרכנית מקיפה אותנו.
החפצים הללו, של שולי, רובם ככולם, בוגדניים. השעון המעורר שוכח להעיר, המפתח מחליט לצאת לדייט ולהשאיר את שולי נעול לפני הופעה, המזגן ללא ממזג והמקרר במקום לקרר מנדנד שאין חומוס. במקום למלא את תפקידם היעודי בתור חפצים שהוא לעזור לשולי – הן מפנים לו עורף . הרעיון שיש להם חיים משל עצמם וחוסר שיתוף הפעולה שלהם הוא הגורם להסרת האחריות מהגיבור הטראגי ותחושת ההזדהות מצחיקה אותנו. כמה מאיתנו תרצו איחור ב"השעון לא צלצל" וכמה מאיתנו הודו ואמרו"לא כיוונתי את השעון כמו שצריך" גם אנחנו נוטים להטיל את האחריות לטעויות על מי שנמצא לידנו – גם אם הוא בסך הכל דומם.

מתנהלת תקשורת של תסכול,שקרים וחוסר הבנה. רגע, אם הוא סובב בחפצים איך יש לו יחסי תקשורת?
החפצים הללו מדובבים ומדברים כאנשים לכל דבר ולראייה הם בעלי שמות פרטיים ישראלים נפוצים ואינטרסים משל עצמם (נסיעה משותפת לחופשה בחו"ל, דייט עם מפתחה, רומן עם נציגת עירייה) לעיתים האינטרסים ברורים לשולי ולפעמים נסתרים מעניו – אבל ברור לצופה שהם שם.
החפצים כביכול תלויים בו כמנהל הבית, אבל בפועל הם מתעמרים בו. הטון דיבור של הדיאלוגים איתם אינם קומיים אלא הם מדמים שיחות יומיומיות שישראלים מנהלים עם זרים או שכנים. איזה טון זה?
תוקפני, מתנצח, רודף מלחמות כבוד או מנדנד. מותיר כמעט תמיד את הגיבור שלנו, שהצופה מזדהה איתו : מתוסכל, מובס, מבולבל – ובכך נפתר הקונפליקט. הוא עוד מעיז להתווכח להביע את עמדתו אך כמעט תמיד מובס על ידי חפץ אחד או יותר. הפרק כמעט תמיד לא מביא לפתרון ולשמחה, אלא משאיר אותנו אם התבוסה באויר. ההשלמה הזאת, מצחיקה אותנו.
תחושת ה"ככה זה בחיים" במקום לדכא אותנו – משעשעת . נותנת תחושת נחמת רבים. אנחנו מרגישים שסוף סוף מספרים לנו את האמת העצובה מצחיקה שלו על המצב הקיומי,ולדעתי המצב הקיומי הישראלי.
בדומה לטענה שטענו אסכולת פרנקפורט בנוגע לדונלד דאק המוקרן לצופים חוטף עוד ועוד מכה ללא תגובה – ובכך מחנך את הצופים לקבל את מכות בעלי ההון בשתיקה ובאיפוק – שולי מלמד אותנו שנגזר עלינו לחיות לבד בבית עם טיח מתקלף ושלג'וק שלנו יהיה חיי חברה סוערים יותר משלנו – ואל לנו לחשוב שיש לנו דרך אחרת או סיבה להתקומם.
למי נותר לו לאדם הפשוט מדירת החדר לפנות כשהוא נתקל בבעיה? מי יכול לסייע לו כשאין לו איש מסביבו? ההגיון אומר שהוא תמיד יכול לפנות אל הרשויות, מוסדות המדינה.
אך כפי שמתברר והצביע לנו החשש בבטן, הרשויות אינן שם כדי לסייע . הן מושחתות ומסורבלות ומתכחשות להיותן כאלה. במבט ראשון הן מתיימרות לסייע ולתמוך באזרח הקטן אבל באותו הזמן, בפועל, מאפשרות למאיימים עליך לפגוע בך.

לטענתי הסדרה הזאת מתמצתת את הישראליות של התקופה הנוכחית. העליבות הויכוחים הבלתי נגמרים והיאוש מהקשרים האנושיים והטכנים כולם. תחושת המלכוד היומיומית בה כל פניה חסומה והמחאה החברתית לא הצליחה בכלום "ראית כמה רעש היה? ומה קרה?! מה כלום. מה יכול לקרות" משאירה אותנו עמוק בבוץ אבל לפחות מסוגלים לצחוק על עצמנו. בתקופה כזאת- גם זה משהו. שויין.

המושג "קוד פתוח" חוצה גבולות דיסצפלינות ותחומי מחקר

בתחילה היה קוד פתוח פשוט קוד. קוד תוכנה כמו כל קודי התוכנה הסגורים – רק פתוח. האמת שהוא היה חלוץ עוד לפני הקודים הסגורים – עוד לפני שחשב שידע יכול להיות פטנט או רכוש. הוא הצית את דמיונם של המתכנתים שהאמינו באוטופיה טכנולוגית ותפס תאוצה מסחררת. מאז הפך ביטוי שגור המתייחס לאתיקה של שיתוף מידע, פתיחות  וכמובן אנטי תרבות צריכה וקפיטליזם. הקוד הפתוח עודד גם את החומרה הפתוחה – ואת תרבות ה"מייקינג" העשייה – אנשי יצירה טוענים שכיום קל להם יותר לייצר מוצרים ובאמצעות שיתוף מידע וטכנולוגיות מתקדמות גם אנשים שהם לא אומנים מצליחים לייצר מוצרים ואף מעיזים לשתף את הצלחותיהם בקרב חברים ובכלל במאגר המידע הזה שאנחנו קוראים לו רשת האינטרנט. ראיון עם קהילת המייקרים בישראל:  http://www.geektime.co.il/makers-community-interview/   כשאני חקרתי את הקוד הפתוח בבחינת המקרה של הסדנא לידע ציבורי  – בדקתי את התנהגות המושג קוד פתוח במבנים חברתיים. מה המשמעות של משפט כמו "תתחיל להתנהג כמו קוד פתוח" "האירגון שלנו בנוי כמו אירגונים של קוד פתוח" – כיצד המושג הזה – מצליח להיות זיקית מילולית המחליפה משמעות ומיקום מבלי שיבחינו בהפכפכותה. הוא מתחיל באידאולוגיה ודרך חיים (ראו עמ' 11 פה ) ממשיך לעקרונות ארגוניים (ראו עמ' 23 למטה פה ) ומופיע גם בפרפומינג של המפגשים החברתיים עצמם (ראו עמ' 32) – כך או כך-  הסדנא לידע ציבורי ממשיכה לייצר כותרות 

הסדנא לידע ציבורי . צילם: נעם פיינר

בשבוע שעבר נפתחה תערוכה במכון HIT חולון שבוחנת את המושג הזה בהקשרו העיצובי ואמנותי. קובץ:\בית  שמה. מסתבר שהסטודנטים נתבקשו כפרוייקט סיום לבנות תערוכה הבוחנת את המושג הנ"ל. מזל שאח שלי הציג בתערוכה את הרובוט שהוא בנה בקוד פתוח ה Keerbot המצייר על הקירות לפי הזמנה – כך הצלחתי להוודע לארוע הבלתי רגיל הזה. אז מה המשמעות של קוד פתוח בשדה העיצוב והאמנות? או . טוב ששאלתם. כך היה כתוב בפרסומי התערוכה:

"המונח "קוד פתוח" חדר ללקסיקון הקולקטיבי בשלהי שנות ה-90 למאה ה-20. הוא מתייחס לקבוצות אוטופיסטיות של מתכנתי מחשבים, שראו בחשיפת קוד התוכנה, תוך מאמץ קולקטיבי לשפרו ולשכללו, הגשמה של חזון העוקף את תבניות הייצור של הצריכה הקפיטליסטיות המוכרות ואף מתריס נגדן. יישום רעיונות הליבה של הקוד הפתוח בתחומי העיצוב הוא העומד במרכזה של תערוכה זו. כניסתו של הקוד הפתוח לעולם העיצוב הפכה את המעצב מבעל מקצוע היוצר פריט מסוים לזה המאפשר את תנאי ההיתכנות של ייצור פריטים רבים. שינויים אלה ניכרים במיוחד בתחום עיצובו של הבית כזירה למימוש הפוטנציאל של ייצור זה באמצעות משתמש הקצה שלו. השיתופיות וחשיפת הקוד של פרטי העיצוב והריהוט בבית עושות לעולם העיצוב את מה שעשתה מהפכת הצילום הדיגיטלי והסלולרי לעולם הצילום: הן מאפשרות למשתמש הקצה להיות המעצב של עצמו ומטעם עצמו."

היו שם סטודנטיות שלקחו עיצוב של חליפה של ראלף לורן – פירקו אותה והרכיבו מחדש בגד אחר – ולפי כללי הכת פרסמו את תוכנית העבודה שלהם ברשת, היו שם שרפרפים של איקאה שסירבו להפוך לשרפרפים והפכו למתלה מעילים, צעצועי לגו מודולרים – שאינם של לגו , אפילו התכנון האדריכלי של החדר שבו נמצאנו פורסם בלינק המקודד בQR לכל דחפין. וכאן מתעוררת שאלה חדשה. מי באמת הכל דחפין האלה? את מי מעניין תרשימי הגזירה של החליפה המחודשת שיצרו הסטודנטיות? כמובן שלא כל גולש יכול לקרוא ולהבין את התרשים ובטח ובטח שלא מסוגל ליישם וליצור את התפירה — מכאן שנוצרת כאן שמירת סף חדשה והיא המיומנות לקרוא ולהשתמש שתרשימים … כמובן שלמצוא את המידע הנכון גם הוא אתגר לא קטן. לכן כשמתפארים בפני ש"כל אחד יכול למצוא את המידע ברשת " אני שואלת – מי אותו ה"כל אחד" שיש לכם בראש – מהי האוריינות הטכנולוגית שלו ועד כמה הוא מסוגל ללקט ולפרש מידע מקוון. כמה מתוך הגולשים באמת מבינים את הפוטנציאל המשתנה של הרשת וכמה צורכים אותה בפאסיביות בדיוק כמו שהם קוראים עיתון? — אם כדי להבין את הקוד אני צריך ללמוד 4 שנים באוניברסיטה להיות מתכנת — עד כמה באמת "המידע פתוח לכל"? את השאלות האלה הפנתי לאוהד מיוחס – שעומד בראש FABLABIL – מעבדה קהילתית לייצור פתוח בחולון , התשובה שלו היתה שהוא מסוגל להכשיר כל אחד בכמה שלבים פשוטים — לייצר. הקיצור הקריטי של תקופת ההכשרה הוא הוא הבשורה. מצד שני, גם לא כל כך מסובך ללמד מישהו לנסר ולדפוק מסמר. עד כמה הקוד (העיצובי/חברתי/ייצורי) הפתוח באמת פתוח? השאלה הזו לדעתי, נשארת פתוחה.   * התערוכה פתוחה 12.6-3.7.2014 שעות פתיחה: ימים א'-ה', 17:00-10:00 בניין 6 HIT חולון 

תרגום לפרק מתוך Who own the future

אני ממשיכה את התרגום של הספר אבל קפצתי לסוף הספר. אני לא מתרגמת מנוסה ולכן התרגום קצת קלוקל… אם מישהו קורא את זה אתם יותר ממוזמנים לתקן לי את התרגום בכל דרך. – בקצרה, לניר טוען בספר שהדרך החינמית והקוד הפתוחית שאנחנו רגילים לשתף גורמת לזה שמי שיש לו מחשבי על ושרתים מתוחכמים צוברים את כל העושר לעצמם בעוד שהגולשים מזינים את המידע שהוא מרוויח ממנו. לכן הוא מציע לעבור לכלכלה חלופית בה הגולשים יתוגמלו עבור המידע בו  משתמשים השרתים וכך ימנע אסון כלכלי וחברתי. הספר של לניר Who own the future  הגיע למקום ה 14 המכובד ברשימת הספרים הנמכרים  ביותר במחלקת העסקים של AMAZON לשנת 2013.

פרק 9 – המעבר

האם יכול להיות חוק זהב דיגיטלי?

השאלה הכי נפוצה ששמעתי מאז שהתחלתי לדבר על התחזיות לכלכלה נלסונית היא על כפייה. למה שאנשים לא יעתיקו? למה לא לרמות? למה לא לתת לאנשים אחרים לסבול מהסיכון שאתה מביא לתוך העולם?הסיבה שאנשים לא יעתיקו-או ישתמשו במידע מבלי לשלם עליו היא שהמשמעות של להעתיק תהיה לחתור תחת המקור של העושר שלהם עצמם. כך נראה חוק הזהב ברשת.חוזה חברתי חייב להתממש על מנת שכל כלכלה שהיא תוכל להתקיים. כל התפקוד, הכלכלה האותנטית חייבת בהגדרה להשען על יותר משתתפים מרצון מאשר משתתפים בכפייה. בעולם הפיסי זה לא קשה בכלל לפרוץ לבית או למכונית של מישהו או לגנוב מחנויות ואין כל כך הרבה משטרה. למשטרה יש חוק אבל הסיבה העיקרית שאנשים לא מסתובבים וגונבים בעולם הפיסי זה שהם רוצים לחיות בעולם שבו גניבה היא לא מקובלת.

חלק מהקוראים יעדיפו ניסוח מוסרי יותר על אתי ויגידו שלגנוב זה פשוט לא צודק. בכל מקרה, הנקודה היא שאף פעם לא יכולה להיות מספיק משטרה להכריח התנהגות סטנדרטית שרוב האנשים דוחים. זה מפתיע אותי שאפילו אקטיביסטים של הדיגיטליה האידאלית בדרך כלל מניחים שכפיה היא שאלת המפתח. התרגלנו כל כך לסטנדרטים כפולים אונליין, בהם יש או רוח מרושעת,אנרכיה עויינת או כניעה לשליטה הממוסדת. אנרכיה שולטת באתרים כמו 4chan או בתגובות לא מסננות על סרטונים או מאמרים. בו בזמן רוב התוכן וההבעה זורמות דרך ערוצים ממוסדים כמו חנויות אפליקציות או רשתות חברתיות שבהן יש מדיניות כפויה של צנזורה.(הרבה מהעיצובים הכביכול פתוחים וחינמיים בעצם נשלטים על ידי אליטה קטנה) חופש אמיתי חייב להיות מבוסס על מה שרוב האנשים בוחרים לתת אחד לשני חופש פעולה ברוב הזמן.

ההיסטוריה מראה תיעוד של הרבה חוזי עבודה שהופרו. מדינות נכשלו ורוצחים איימו על כל האוכלוסיה. אבל היסטוריה גם מראה לנו "ניסים" , כדוגמת חוזה חברתי מהוגן שנכתב. הניסיון האמריקאי לדוגמה היה כזה, אך כך גם יסודה של כל ישות דמוקרטית. הגיחה הראשונית של הרשת העולמית (WWW) לפני ששרתי הסירנות השתלטו עליה היתה אחד מהניסים הללו. יצירת חוזה חברתי "ניסי" הוא קפיצה גדולה מעל לעמק בנוף מישורי.יכול להיות שתדר דמות פוליטית של גאונות נדירה  או סדרה נכונה של ארועים אבל זה מגוחך לחשוב שחוזה חברתי רווחי יכול להתקיים עבור רוב האנשים בחייהם הוירטואלים. כן, כפייה תהיה הנושא, אבל זה רק הגיוני לדבר על כפיה כשמיעוט קטן באוכלוסייה נפגע.אזרחות תשאר בהגדרתה מפעל התנדבותי ברובו, במילים אחרות,נס.

שריון המגן של הנס

אחת מהשאלות הקשות בנוגע לתרחיש של כלכלה הומניסטית היא איך להגיע לשם מאיפה שאנחנו נמצאים כיום. מי יקום ויקח את הסיכון על מנת ללמוד אם העולם החדש הזה יתממש? זה לא רק אתגר פוליטי,אלא גם כלכלי- מכוון שהכלכלה הנוכחית מגודל מסויים חייבת לממן איכשהו את הקפיצה הקוואנטית אל עבר  כלכלה חדשה וגדולה יותר למרות הואקום החשבונאי הענק.איך הדחף ההתחלתי לשינוי יקבל אשראי כלכלי?

הגישה המרכזית והחשובה ביותר של עולם הפיננסים הפכה מורגלת ל"דברים בטוחים" שלאחרונה צפים ביתר קלות. קשה להוריד את הציפיות חזרה אל הקרקע אחרי תקופה כמו השפל הגדול, שהציע כאלה יתרונות לכלכלנים. פיננסים שוחררו מהצורך לשלם עבור סיכונים , למרות שהעיסקה ההיא היתה רק אשליה רגעית: אנשים מהשורה משוחררים מהצורך לשלם על צריכה של שירותי אינטרנט, למרות ששוב, אשליה נוצרת.

הפיתוי של דברים חינמיים ברשתות הדיגיטליות יצר בעיות בכלכלת הבריאות האמריקאית. אף אחד לא רוצה לשלם עבור משהו אם ניתן להתחמק ממנו אז צעירים בריאים לא אוהבים לשלם עבור ביטוח רפואי. במובן המיידי הרעיון של לא לשלם נראה דרך לחזק את הבריאות והחופש של אלה שיכולים להתחמק מהתשלום. אבל אז, מאוחר יותר, כשבעיות בריאות החלו לצוץ האשליה התבררה יקרה הרבה יותר גם בכסף וגם באובדן חופש והחזירה את הריאליות. כשמערכת נמצאת במקום שבה כולם יכולים לחלוק סיכונים מראש, החיים לא הופכים להיות מושלמים אבל מתמודדים עם זמנים קשים שלפחות הופכים יותר זולים ויותר גמישים. בנוסף לכך,לגרום לאנשים להסכים לשלם כדי לדאוג אחד לשני מראש דרוש גאון פוליטי.אולי יעזור אם כולם יראו דומים. נראה שלחברות הומוגניות קל יותר עם הרעיון הזה. גם אוייב משותף כלשהו לא מזיק.העולם הוירטואלי נכשל בהבאת השראה מסורתית שכזו.

אווטרים ואשראי

המכניזים העדין של כלכלת האוטרים נותן רמז לאיך מעבר כזה יכול לעבוד. הטבע הנוזלי של מערכות דיגיטליות יאפשר בו זמנית קיום של שתי המערכות הכלכליות הישנה והחדשה במהלך תקופת מערב,שתתן מוטיבציה למעבר של אדם-לאדם. כל אדם יכול להשאר בעולם המזוייף של "חינמיות" עד מתי שמתחשק לו. אבל, אדם יכול גם בסופו של דבר להחליט מתי נמאס לו מהעולם ה"חינמי" ומעדיף לקנות את דרכו לחוזה חברתי מסחרי בו הוא יכול להרוויח כסף. מכך נובע שיתקיימו שני ספרי חשבונות עבור האנשים שלא משלמים עבור מידע כדי שהם יוכלו לעבור  מעולם "חופשי" לעולם מיקרו התשלום הבינלאומי בבוא הזמן. אולי דחיית ההחלטה יכולה להעניק לאנשים את הטוב שבשני העולמות. אם לב הטענה נכונה – שהפיכת המידע ליותר כספי מאשר פחות יגדיל את הכלכלה – אז הרבה אנשים בסופו של דבר ישיגו כסף בחשבונות שלהם לאחר שמספיק זמן יעבור. בנקודה כלשהי, תחליט שאתה מעוניין לקבל את כל מה שאגרת בחשבון שלך למרות שהמחיר הוא שלא תוכל לקבל יותר שירותים בחינם באינטרנט.

המחיר של אנטנימבוסיה (?)

שאלה מסובכת יותר היא איך לתכנן את השלב הראשוני של כלכלת המידע החדשה כדי שתשקף את כל מה שאנשים עשו לפני השיטה החדשה. ויקיפדיה ניסתה להשיג מידע מתוך  הגרסה של 1911 של האינציקלופדיה בריטניקה, שהגיעה לרשות הציבור. כשאנחנו בונים על העבר בצורה שכזו איך נוכל להכיר בו בחברת מידע כספית? מוקדם יותר הזכרתי כיצד תרגום מבוסס ענן נדמה כ"קסום" ומעניק תרגום "אוטומטי" בין שפות כשבעצם הוא מבוסס על השימוש בקורפוס של תרגומים שמבוצעים על ידי אנשים אמיתיים מתוך שימושם השוטף ברשת. כלכלת מידע טובה יותר תביא לכך שמתורגמן יספק לענן את התרגומים שלו, ואז הענן יזכור ויעניק תמלוגים לאלה שעדיין חיים.

בכל אופן, הם פיספסו את הרכבת, אז עכשיו אנחנו לא צריכים דרך הגיונית כדי להבנות מחדש את הדרך שבה היה אפשר לאחסן את המידע. זרקנו מידע קריטי בגלל הנדסה לא שלמה. בכל פעם שכלכלת מידע נוצרת יווצר רנסנס של נושאים של צדק חברתי בן דורי. נצטרך עמדה טובה לויכוח. ~האם כולם, מהדור האבוד- שקידש את החינמי החופשי והשיתופי למען שרתי סירנות- יקבלו אשראי ראשונה מתוך ההערך שהוא יכול לייצר? ~ היוזמה הזאת נשמעת רעיון רע. תשלומים גדולים  בתחילת הרפתקאה כלכלית בדרך כלל לא עובדות טוב. אנשים שזכו בלוטו לא בהכרח הצליחו לשמור על הכסף לאחר כמה שנים. צריך להיות תהליך שבו אנשים יתרגלו להרוויח את דרכם במשחק החדש. חלק מהגדלת כמות ההכנסות סביר להניח שיווצר בגלל אנשים שתרמו הרבה אבל קיבלו מעט בכלכלת הסירנות.

אם זה נשמע כמו רעיון מטורף לפעילי רשת צעירים זה ישמע נורא נחמד עבורם נניח בעוד שלושים ארבעים שנה. בנקודה כלשהי מעבר לאורך הקווים הללו יהיה חייב להתרחש. זה כנראה יקרה אחרי האסון שיביאו שבשיא עידן דור הבייבי בומרס

Who owns the future? Jaron Lanier תרגום לעברית

אני אנסה לתרגם תוך כדי קריאה את הספר החשוב הזה של ג'רון לניר מ2013

***

מניעים

הבעיה בקצרה

אנחנו רגילים להתייחס למידע כ"חינם" אבל המחיר שאנחנו משלמים עבור אשליית ה"חינם" עובדת רק כל עוד הכלכלה הכללית לא מבוססת על מידע. היום, אנחנו עדיין יכולים לחשוב על מידע כחלק בלתי מוחשי המאפשר תקשורת,מדיה,ותוכנות. אבל ככל שהטכנולוגיה מתקדמת במאה זו האינטואיציה הנוכחית שלנו בנוגע לטבעו של המידע תזכר כצרה וקצרת רואי. אנחנו יכולים לחשוב על מידע בצורה צרה זו רק בגלל סקטורים בכלכלה כמו ייצור, טיפול רפואי ותחבורה שעדיין לא עברו תהליך של אוטומיזציה ומתרכזים סביב רשת ממוחשבת.

אבל בסופו של דבר רוב הפרודוקטיביות כנראה כן תהפוך למונחת תוכנה. תוכנה תוכל להיות המהפכה התעשייתית האחרונה. היא עלולה להיות סיכומה של כל המהפכות שיבואו. זה יכול להתחיל לקרות,לדוגמה, ברגע שנהגי המכוניות והמשאיות יתחילו להיות תוכנות מחשב במקום נהגים אנושיים, שמדפסות תלת מימד יתחילו לייצר במקום מכונות יצור, ושציוד אוטומטי יתחיל למצוא ולכרות משאבים ורובוט-אחות תטפל בהבטים החומריים של הטיפול בקשישים. (דוגמאות אלו ואחרות יפורטו בהמשך). אולי טכנולוגיה דיגטלית לא תתקדם מספיק במאה זו כדי לשלוט בכלכלה, אבל היא כנראה כן.. אולי טכנולוגיה אז תהפוך את כל הצרכים של החיים לכל כך לא יקרים שזה יהיה חינמי לחיות היטב ואף אחד לא ידאג לגבי כסף,עבודה,חלוקת העושר או תכנון לגיל מבוגר. אני בספק עמוק אם זה מה שהעתיד הקרוב צופן.

במקום זאת, אם נמשיך בדרך בה אנחנו נמצאים, אנחנו כנראה נכנס לתוך תקופה של היפר-אבטלה, וכאוס פוליטי וחברתי. התוצאות של הכאוס הן בלתי צפויות,ואנחנו לא צריכים להשען עליהן כדי לעצב את עתידנו. המסלול החכם יהיה לתכנן מראש איך אנחנו יכולים לחיות בטווח הארוך עם אוטומציה ברמה גבוהה ומקיפה.

להסכים או לשתוק

 שנים הצגתי  תלונות לגבי הדרך שבה טכנולוגיה דיגטלית פוגשת אנשים. אני אוהב טכנולוגיה ודיי אוהב אנשים, זה הקשר בניהם שקצת לא מסונכרן. בדרך כלל אני נשאל "מה תעשה במקום זה?" אם השאלה נשאלת ברמה האישית, כמו "האם אני צריך לעזוב את פייסבוק?" התשובה היא פשוטה. אתה צריך להחליט בעצמך. אני לא מנסה להיות גורו של אף אחד. * (*למרות שאעשה הצעה כזאת בסוף הספר) .

ברמת הכלכלה,  לעומת זאת, אני חייב לספק תשובה.אנשים לא רק משלים את עצמם בתרבות , בהשכלה וברמה הרוחנית ומתרפסים אל מול תופעת הסופר-אדם הדיגיטלי שלא בטוח שקיים. יש לזה גם מחיר חומרי. אנשים הופכים את עצמם בהדרגה לעניים יותר ממה שהם צריכים להיות. אנחנו יוצרים את הסיטואציה בה המשמעות של טכנולוגיה טובה יותר לטווח הארוך היא רק יותר אבטלה, או גל סוציאליסטי כתגובת נגד. במקום זאת, אנחנו צריכים לחפש עתיד בו יותר אנשים יצליחו בלי לאבד חופש, אפילו כשטכנולוגיה תהפך להרבה יותר טובה מהיום.

עיצוב הטכנולוגיה הפופולרי לא מתיחס לאנשים כ"מיוחדים מספיק". מתייחסים לאנשים כאלמנטים קטנים במכונת אינפורמציה גדולה, כשבעצם,אנשים הם המשאב היחיד או היעד היחיד של האינפורמציה. המטרה שלי היא לצייר עתיד אלטרנטיבי בו אנשים יקבלו יחס הוגן על היותם מיוחדים.

איך? לשלם לאנשים עבור אינפורציה שנכרת מהם אם האינפורמציה הזאת מתבררת כבעלת ערך. אם התבוננות בך יוצרת נתונים שהופכים רובוט להראות אנושי יותר בזמן שיחה, או לקמפיין של פוליטיקאי להגיע ליותר מצביעים עם המסר שלו, אז אתה חייב לקבל כסף על השימוש בנתונים החשובים הללו. הם לא היו קיימים בלעדיך, אחרי הכל. זו נקודת התחלה כל כך פשוטה, שאני רואה אותה כאפשרית ואני מקווה לשכנע גם אותך לגביה.

הרעיון שהמידע של המין האנושי צריך להיות חינם הוא אידאליסטי, ופופולרי מסיבות מובנות,אבל מידע לא יצטרך להיות חינם אם אף אחד לא יתרושש.  כשתוכנה ורשתות הופכות יותר ויותר חשובות, אנחנו יכולים לנוע לעבר אינפורמציה חינמית וליצור חוסר יציבות לכמעט כולם או לנוע לעבר אינפורמציה בתשלום עם מעמד ביניים חזק יותר מאי פעם. הראשון אולי יראה אידאלי ואבסטרקטי, אבל האחרון הוא מסלול הרבה יותר ריאלי כדי להשאיר את הדמוקרטיה ואת הכבוד העצמי שלנו.

מספר מדהים של אנשים מציעים ערך מדהים באמצעות הראשת. אבל החלק הארי של העושר זורם עכשיו אל אלו שמחשבים ושולטים בהסתעפויות ופחות לאלו אשר יוצעים למעשה את החומרים עצמם. סוג חדש של מעמד ביניים ומשמעותי יותר יכול לצמוח בכלכלת המידע אם נוכל לשבור את הרעיון של "אינפורמציה חינמית/חופשית" לתוך מערכת עולמית של תשלומים זעירים(מיקרו-תשלום). אנחנו אפילו יכולים לחזק את הכוח של חירות הפרט כוח היחיד גם כשהמכונות יהפכו להיות מצויינות.

זה ספר על כלכלה עתידית, אבל בעצם זה על איך אנחנו נשארים בני אדם כשהמכונות שלנו הופכות כל כך מתוחכמות שאנחנו יכולים לשמר אותן כאוטומטיות. זו לא עבודה של מדע בדיוני, או של ספקולציות. אני טוען שהדרך הספציפית שבה אנחנו מארגנים מחדש את העולם סביב רשתות דיגיטליות הוא לא הכרח המציאות ושיש לפחות אלטרנטיבה אחת שהיא יותר ברת קיימא.

חוק מור משנה את הדרך בה אנשים מוערכים

ההשפעה הראשית על הדרך בה טכנולוגיה עכשיו נחשבת מאז תחילת המאה היא הניסיון הישיר של רשתות דיגטליות באמצעות צריכת אלקטרוניקה. זה רק לוקח כמה שנים, לא שניות חיים, בשביל אדם צעיר לחוות בעצמו שינויים נוסח חוק מור. חוק מור הוא עיקרון מרכזי כל כך של עמק הסילקון, שאפשר לדמות אותו לכל עשרת הדיברות ביחד.החוק טוען שצ'יפ מחשב משתפר בצורה מעריכית. הם לא רק משתפרים בדרך שערמת אבנים נערמת ככל שאתה מוסיף לה אבנים אלא, היא מכפילה את עצמה. נראה שהטכנולוגיה תמיד טובה פי שתיים כל שנתיים.

קוד פתוח זה לא רק מחשבים

פסקה טובה מהספר של יובל דרור "הפוליטיקה של הטכנולוגיה"מ 2006

הוא מתאר מקרה בו מהנדסים וטכנאים הוזילו באופן דרסטי מכשור רפואי למען תושבי המדינות המתפתחות וכותב "זהו מקרה קלאסי המדגים את הפילוסופיה של הקוד הפתוח. קוד? האם קוד זה לא משהו שקשור למחשבים? לא. קוד הוא שם כולל לדברים שאנחנו עושים באופן יומיומי,והוא פתוח מכוון ששיתוף הפעולה בין המשתתפים הוא גלוי, וכל מי שרוצה להצטרף מוזמן לתרום" ע"מ 79

כולנו סייבורגים עכשיו

אמבר קייס עשתה את התזה שלה על כיצד סלולרים יוצרים חורי תולעת המשנים את המרחב והזמן.

משפטי מפתח מתוך ההרצאה :

השימוש בסלולרי יוצר "חורי תולעת" המבטלים את המגבלות של הזמן והמרחב ובעצם מכווצים אותו.
אופי האינטימיות עם הקרובים אלינו השתנה. כיום יש ביננו "אינטימיות רופפת" (amblent)- אנחנו לא מחוברים כל הזמן לקרובים לנו אבל אנחנו יכולים להתחבר אליהם בכל זמן שנרצה בכך.
אפקטים פסיכולוגים לשימוש בסלולרי:
אנשים לא מקדישים זמן להרהור מנטלי. מהו הרהור מנטלי? כשאין קלט מבחוץ, אנשים מנצלים את הזמן על מנת ליצור את ה"עצמי": ליצור תוכניות לזמן ארוך ולהבין מי אני. בנוסף אנשים לא מקדישים זמן לתכנן כיצד הם מעוניינים להציג את ה"עצמי הוירטואלי" שלהם.