לא בדיוק…


                                                                                                                         11/4/2010

השואה הזאת שלא בדיוק קרתה לנו, שלא בדיוק עברה עלינו ממש ממש- עם רכבות וחוטי תייל, בעצם שוטפת אותנו כמו גל שקט או מחלחלת כמו מי שיטפון מבעד לאדמה סדוקה.

אמא ואבא נולדו בארץ. בני ההתישבות החדשה הגאה, הבטוחה בצדקת דרכה.

ההורים של אבא: אבא של אבא אשר גאה להיות חלק ממשפחה עשירה ומפוארת שעל בניה ובנותיה נמנים, רופאים ומכובדים מגרמניה. סבא מרד בבית אביו ועלה ארצה להקים קיבוצים דתיים – להיות צבר חקלאי אמיתי ולבוז לגלותי. אמא של אבא שהתאהבה בו במהלך טיול ונשארה כאן, והשאירה מאחור אחות, שנקראתי על שמה, והורים, שנעלמו בגרמניה, בעוד היא חיה את הקיבוץ הטוטאלי ובנה הבכור, מהלך בין הפרות.

אמא של אמא תמיד היתה דרמטית. כל חייה כשרצתה למשוך תשומת לב, שלפה את קלף   "אני גיבורה, הייתי בפרטיזנים". בכל ויכוח עם חברת כבלים או ביטוח, בכל בדיקה רפואית– היתה מזכירה לה ולכולנו שהיא- היא גיבורה, היא פרטיזנית. היא שתתה מים של ביצות (ושרדה, לכל אדוקי המינרלים) והיא הלכה בלי נעליים בשלגים, כדי לגייס נוער סרבי צעיר לשורותיו של טיטו ביערות.

פתאום בערוב ימיה סבתא הפסיקה להיות גיבורת פרטיזנים והפכה להיות 'ניצולת שואה'. זה מונח שאיתו הרגישה הרבה יותר נוח להדגיש את מר גורלה.

לפני שבוע ישבתי אצלם, וכחלק מהמנטרת ה'אני לא רואה', היא ביקשה ממני למלא עבורה טופס המברר איזו הטבה מוכרת לה מטעם המדינה כניצולת שואה. וכיאה לטופס, הרבה שאלות, איקסים לסימון וריבועים קטנים.

היא כמובן ידעה איזו חבילה מגיעה לה. ובגאווה שלא תבייש את טקס הדלקת המשואות – הכתיבה לי את מספר תעודת הזהות שלה, ואת תאריך העליה.

גם סבא קיבל מעטפה. היא סרבה לוותר על תשומת הלב. 'לא לא, הוא לא ניצול שואה ! רק אני! אני ניצולת שואה' היא מנסה למחות כשאני פותחת את המעטפה השניה שלאכזבתה מכילה בדיוק את אותו הטופס.

וסבא, מתוך אפיפות הגיל מסכים איתה ומתגונן- 'אני? אני לא צריך שום הטבות. לא קרה לי כלום. אני בכלל לא קשור'.

לא קשור. סבא, יליד 1912 עלה לפני- בשנות השלושים אחרי אחותו הגדולה ששיחק לה המזל וקיבלה סרטיפיקט – הוא עוד חיכה בקיבוץ ההכשרה לעלות לארץ. ציוני נלהב ומסור – כולו דבק בתקומת העם היהודי.

אחיו, נשאר בדבינסק בלטביה. היתה לו אישה וגם שני ילדים. הוא לא היה צעיר שיכול להתמסר לאידאולוגיה חדשה. הוא נשאר עם אמא. כשהנאצים התחילו להתקרב, עוד שלח מסר מוצפן בשירו של ביאליק  על שאיפה אבודה לעלות ארצה. שלום רב שובךציפורה נחמדת, מארצות החום אל-חלוני/

אני לא יודעת איך, אבל אנחנו יודעים שהוא ומשפחתו וגם אמא נטבחו על ידי הלטבים ביערות עוד לפני כניסת הגרמנים ללטביה.

סבא אף פעם לא רצה לצאת מהארץ. תיירות לא משכה אותו במיוחד. פעם סבתא לקחה אותו לאמריקה אבל גם שם הוא עשה קונצים, לא אכל כלום וכל הזמן אמר שאין כמו האוכל בבית. אני חושבת שמאז הוא כאן. כשעוד דעתו בערה בו (ובערה זה המונח היחיד שאני יכולה לחשוב עליו) היה מרצה ומטיף לנו ללא הרף על הדיפת הערבים סילוקם בכל דרך אפשרית מהארץ שהיא שלנו. היה מתווכח עם כל מי שרק היה אפשר שיש להצביע "מולדת" מכוון שאף אחד בעולם לא נותן מדינה בחינם.

לבתו היחידה, אמא שלי, קרא על שם אחיו. גם לי יש שם שני. על-שם  שרה, אחות של סבתאשהותקפה על ידי ערבים בקיבוץ הצעיר, בזמן שמחו"ל שלחו לה מכתבים שנשארו חתומים.

ומכל סיפורי השואה ותקומה, ומכל הפאתוס של אנו באנו ארצה, להקים מושבים וקיבוצים ולהיות צברים, מכל החיים של ההורים שלי שחיים את החזון ומנסים להעביר את המסרים החיוניים לתחיית הדור הממשיך, עולה בי לפתע תהיה חדשה.

 

כמו העם הרדום שהתעורר לקריאה הציונית אחרי 2000 שנים וקם ועשה מעשה, גם כל אחד מאיתנו בחייו הפרטיים בוחר את מסלול חייו ומעצב את גורלו:  עוזב קיבוץ, עוקרת לבאר שבע, ער למעשיו ואחראי  לטעויות שלו.   האדם הנקרא לבחירה עצמאית, להפקת לקחים, זה שיודע  למצוא את הדברים שבאמת יעשו לו טוב, ובאמת יגרמו למימוש עצמי,

האם כל זה,

לא בא לענות על החולשה של האדם אל מול הנסיבות,

אל מול ההיסחפות המקרית , בעוד ההיסטוריה מתקדמת בלי משים. הרי ההיסטוריה ההיא התרחשה בחייהם והם לא היו ערים אליה עד שהיה מאוחר מידי.

החשש הזה, פן חיינו יהיו חסרי משמעות, חסרי מימוש, אם נעצום לרגע את העיניים הם יחלפו לבלי שוב. ונוספנו גם אנחנו, בחטאנו, לאותם אנשים שנתנו לנסיבות לנהל את חייהם, שצפו במתרחש במדינה, ברחוב, והיססו ושתקו.

*

הרבה שנים חשבתי מה אני הייתי עושה אם הייתי שם. שאלה שהטרידה אותי גם בתור בת שבע עשרה בסיורי המחנות.

האם אני הייתי מהמתאבדים על הגדר? מהקאפו? מהאומנים או משרתים שהגרמנים היו לוקחים תחת חסותם? מהפרטיזנים? מהילדות שהתנצרו בכנסיות ובכך ניצלו?

קול עלה בי ואמר: הנסיבות היו הרגע משפיעות עלי באותם רגעים. – את התמונה הגדולה לא הייתי יכולה לראות, כמו שעכשיו אינני יכולה לראותה.

 

אני חיה את חיי, מרגע לרגע, מבחירה לבחירה , מצומת לצומת , מקווה שהסיפור הזה, שחי בי, בכל תא שבי, יאיר את דרכי, ולא יכשיל אותי.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: