לקפוץ בחבל


אתם יודעים, כשהייתי בבית הספר היסודי, אף פעם לא קפצתי בחבל.
בדלגית קפצתי, בעיקר בשיעור התעמלות,עם עצמי – לוקחת נשימה קובעת את הקצב, שלוש קפיצות והחבל מסתבך ברגליים, אבל לא בחבל.
חבל הוא חבל ארוך שבכל קצה אוחזת בו ילדה אחרת, והבנות נעמדות בטור ואחת אחר השנייה נכנסות לקפוץ.

אני הייתי עומדת,בפעמים שהייתי תופסת טיפת אומץ ומסתכלת על החבל עולה ונופל מולי, מתכוננת לקפוץ ולא.
שוב מתכוננת, ושוב לא. החבל היה עושה תנועה מעגלית וחוזר וברגע מסויים הייתי צריכה להכנס אליו, לקבל את הקצב שלו, ושל שתי הבנות האחרות, ואני, היה לי קצב אחר.

רציתי, להשתתף. אבל כל רגע נראה לי לא מתאים. לא הצלחתי לדמיין את עצמי משתלבת בתנועה המעגלית הזאת. מה לי ולה.
זמן ההתלבטות כמובן היה מוגבל. קריאות החברות זרזו אותי להצטרף – ומשהשתהתי, עקפה אותי מישהי אחרת בזלזול ונכנסה לקפוץ.
אני הייתי נסוגה אז לשבת בפינת החצר ומביטה בהן בדרך הקלילה שלהן, להתמסר, במקום לחשוב על הקצב פשוט לקפוץ אותו.

כל ראיון עבודה שאני עוברת בתקופה הזו, דנים בחיי העתידיים כלאחר יד. את תתחייבי לנו לשנתיים ואנחנו נדרוש ממך,נציב לך גבולות ותקנות,נבחן אותך ואולי נתן לך משהו לשלם את שכר הדירה. נתתי לה חיי – הסיפור האמיתי.
על סמך מודעת דרושים של 4 שורות וראיון של עשר דקות אני צריכה לקבוע האם אלו החיים החדשים שאני רוצה לעצמי, האם אלו האנשים שאני רוצה לחיות איתם – פשוט לקפוץ. עודף הביקוש לא מאפשר לי לשאול שאלות לתהות על קנקנם של המעסיקים של אופי העבודה.
שוב חוזרת השאלה "מה את מחפשת?"
מה אני מחפשת באמת? מקום שיהיה לי טוב. שיתן לי תחושת משמעות שיכיר לי אנשים משמעותיים.
שאוכל להשען עליו ברגעים קשים. שיהיה לי בית שני. (לא ההוא מהחורבן…)

ישנו פער בין מה שאני משדרת למה שאני יכולה לייצר.
תשווקי את עצמך קוראים לי מאמרי חיפוש העבודה, מתגי את עצמך. צרי לוגו.
ולאחר שאשכנע ואבטיח- מי יוודא שאני אכן מקיימת?
מה יקרה למחרת חתימת החוזה?
ושבוע אחר כך?
ושנה אחר כך?

תשאלו אותי למה אני נראת מהססת
תזכירו לי שיש תור של מועמדים שמחכים בכניסה
זה בטח יעזור לי להחליט.

תגובה אחת (+הוסף את שלך?)

  1. דני
    אפר 14, 2011 @ 15:47:42

    יפה מאוד.
    מחשבות על השתלבות בקצב הזה, בחברה שמחזיקים אותה בשתי הקצוות אנשים זרים,
    ולהם זה נראה כל כך טבעי.. אבל אף פעם לא לי.
    גם אני שם.
    שיהיה בהצלחה..

    נ.ב
    אף אחד לא אמר שאלו צריכים להיות החיים. שנתיים זה הרבה זמן, אבל זה לא החיים.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: